הצגת המקור של הדף "אלברט הירשמן"

{{מדען
| שם בשפת המקור=Albert Hirschman
|תמונה=Dostlertrial.jpg
|כיתוב=הירשמן (משמאל)
| תאריך לידה = [[7 באפריל]] [[1915]]
| תאריך פטירה = [[10 בדצמבר]] [[2012]]
| מקום לידה = [[ברלין]], [[הקיסרות הגרמנית]]
| מקום פטירה = יואינג, [[ניו ג'רזי]], [[ארצות הברית]]
}}
'''אלברט אוטו הירשמן''' (בשם מלא ב[[גרמנית]]: '''Albert Otto Hirschman'''{{כ}}; [[7 באפריל]] [[1915]] – [[10 בדצמבר]] [[2012]]) היה [[כלכלן]] [[יהדות ארצות הברית|יהודי-אמריקאי]] יליד [[גרמניה]] בעל השפעה ומחברם של ספרים אחדים על [[כלכלה פוליטית]] ו[[אידאולוגיה]] פוליטית.

ב[[מלחמת העולם השנייה]] מילא הירשמן תפקיד מרכזי בהצלת [[פליטים]] מ[[צרפת של וישי]].

== ביוגרפיה ==
אוטו אלברט הירשמן נולד ב[[ברלין]] שב[[הקיסרות הגרמנית|קיסרות הגרמנית]], בנם של קרל והדוויג מרקוזה הירשמן, ואחיה של אורסולה הירשמן, פעילה אנטי-[[פשיזם|פשיסטית]] ידועה.{{הערה|[http://www.wiwiss.fu-berlin.de/fachbereich/ehrenpromotionen/hirschman.html ביוגרפיה], באתר [[האוניברסיטה החופשית של ברלין]] {{שפת קישור|גרמנית}}}} לאחר שהחל ללמוד ב-[[1932]] ב[[אוניברסיטת פרידריך-וילהלם]], התחנך ב[[סורבון]], [[בית הספר לכלכלה של לונדון]] ואוניברסיטת [[טריאסטה]] והשלים את ה[[דוקטורט]] שלו בכלכלה ב-[[1938]].

זמן קצר לאחר מכן, הירשמן התנדב להילחם בשם [[הרפובליקה הספרדית השנייה]] במהלך [[מלחמת האזרחים בספרד]]. לאחר שצרפת [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה#כניעה|נכנעה]] ל[[גרמניה הנאצית]], עבד הירשמן עם [[וריאן פריי]] כדי לעזור לאמנים רבים באירופה ולאינטלקטואלים אחרים להימלט ל[[ארצות הברית]]; הירשמן סייע להוביל אותם מצרפת הכבושה לספרד באמצעות שבילים ב[[הרי הפירנאים]] ואחר כך ל[[פורטוגל]]. כעמית בעמותת רוקפלר ב[[אוניברסיטת קליפורניה בברקלי]] (1941-1943), שירת הירשמן ב[[צבא ארצות הברית]] (1943-1946), שם עבד ב[[המשרד לשירותים אסטרטגיים|משרד לשירותים אסטרטגיים]] ולאחר מכן מונה לראש המחלקה ל[[מערב אירופה]] ו[[חבר העמים הבריטי]] במועצת ה[[פדרל ריזרב]] (1952-1954), וליועץ פיננסי של המועצה הלאומית לתכנון של [[קולומביה]] (1952-1954). בשנים 1954–1956 היה יועץ כלכלי פרטי ב[[בוגוטה]].

לאחר מכן הוא מילא שורה של תפקידים אקדמיים ב[[כלכלה]] ב[[אוניברסיטת ייל]] (1956-1958), [[אוניברסיטת קולומביה]] (1958-1964), [[אוניברסיטת הרווארד]] (1964-1974) וב[[המכון למחקר מתקדם|מכון למחקר מתקדם]] (1974-2012). ב-[[2001]], הירשמן היה בין 100 האינטלקטואלים האמריקאים המובילים ב[[ארצות הברית]], תוך מדידת מאמריו האקדמיים, בספרו של [[ריצ'רד פוזנר]] "אינטלקטואלים ציבוריים: מחקר על שקיעה". ב-[[2003]] זכה בפרס בנג'מין א. ליפינקוט מטעם האגודה האמריקאית למדע המדינה, כהוקרה על פעילותיו האקדמיות.

ב-[[2007]], המועצה האמריקאית למדעי החברה ייסדה פרסים שנתיים לכבודו של הירשמן. הוא נפטר בגיל 97 ב-[[10 בדצמבר]] [[2012]], כמה חודשים לאחר מותה של מי שהייתה רעייתו במשך יותר משבעים שנה, שרה הירשמן (לבית צ'אפרו).{{הערה|[https://www.haaretz.com/.premium-2012-economist-who-fought-fascism-dies-1.5343289 Economist Who Studied Progress and Fought Fascism Dies], באתר [[הארץ]], 10 בדצמבר 2014 {{באנגלית}}}}

== ספריו ==
{{בעבודה|פסקה=כן}}
=== האסטרטגיה של פיתוח כלכלי ===
תרומתו הגדולה הראשונה של הירשמן הייתה בתחום הפיתוח הכלכלי, בספרו ''The strategy of Economic Development'', משנת 1958. הירשמן מבקר בספר זה גישה שהוא מכנה "תאוריית הפיתוח המאוזן" (Theory of balanced development), שהוא מייחס לכלכלנים כגון [[פאול רוזנשטיין-רודן]], [[רגנר נורקסה]] {{אנ|Ragnar Nurkse}}, [[ארתור לואיס]] ו[[טיבור שיטופסקי]] {{אנ|Tibor Scitovsky}}. תומכי הגישה הכירו בקשיים שחוות [[מדינה מתפתחת|מדינות מתפתחות]] בניסיונתיהן לעודד צמיחה, ובין השאר הם ראו בחוסר איזון בין הענפים השונים במשק את אחת הבעיות שמקשה על פיתוח. כך למשל, אם נוצר מפעל שמספק מוצר חדש בעוד כל שאר הכלכלה אינה מתפתחת, הוא יתקשה לשרוד כיוון ששאר הכלכלה לא יכולה להרשות לעצמה להגדיל את הוצאותיה ולא יכול להיווצר [[ביקוש]] לאותו מוצר. בנוסף, השיקולים של יזמים בשוק הפרטי נוטים להיות פסימיים ואינם לוקחים בחשבון את מכלול התועלת החברתית שתצמח מהשקעה. שיקולים אלה הביאו את תומכי הגישה לאמץ את "[[מודל הדחיפה הגדולה]]" {{אנ|Big push model}}, שעל פיו כלכלות מתפתחות זקוקות להתערבות והכוונה ממשלתית, שתכלול [[השקעה]] בכלל ענפי המשק בו-זמנית.{{הערה|[[#האסטרטגיה|Hirschman 1958]], pp. 50–57|כיוון=שמאל}}

הירשמן ביקר את הגישה הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא חשב שהגישה אינה מציאותית, שכן היא דורשת מכלכלות מתפתחות השקעה עצומה שברגע אחד תגרום להן לפתח את כל הענפים ולדאוג לכך שכל ענף יצור ביקוש למוצרים של ענף אחר. שנית, מתוך חוסר יכולת לדמיין כיצד כלכלה שנמצאת ב"שיווי משקל של תת-פיתוח" עשויה לשבור את שיווי המשקל ולהתחיל בתהליך של צמיחה, "תאוריית הפיתוח המאוזן" מוותרת לחלוטין את הרעיון שצמיחה או פיתוח הוא תהליך, ומבקשת להנחית את הכלכלה המפותחת, בשלמותה, על המבנה של הכלכלה המתפתחת. כך, לדברי הירשמן, "אחד האספקטים המסקרנים ביותר של התאוריה היא שהיא משלבת גישה תבוסתנית כלפי היכולות של כלכלות לא מפותחות עם ציפייה לחלוטין לא מציאותית לגבי יכולותיהן".{{הערה|[[#האסטרטגיה|Hirschman 1958]], pp. 52–53|כיוון=שמאל}} בנוסף, בעוד שהירשמן הסכים כי התערבות ממשלתית אסטרטגית נחוצה, הוא ביקר את התפיסה החד-צדדית, לפיה השקעה ממשלתית בו זמנית בענפים רבים תביא להפנמה של [[השפעה חיצונית#השפעות חיצוניות מועילות|השפעות חיצוניות מועילות]] וכך תעורר אופטימיות רבה יותר ותעודד השקעה נוספת. תפיסה זו מתעלמת מההשפעות החיצוניות השליליות של פיתוח – שינוי אורחות חיים, פגיעה בכלכלה המסורתית, ירידה בערכם של כישורים שמוחפים על ידי פיתוחים חדשים ויצירה של בעיות חברתיות כתוצאה מ[[עיור]] מואץ. לדברי הירשמן, ההיסטוריה מוכיחה שהתערבות ממשלתית בדרך כלל מוכוונת לא לפיתוח אלא למיתון ההשפעות השליליות של פיתוח ואף להאטתו. מסיבה זו "הפנמה" של השפעות חיצוניות לא בהכרח מובילה לפיתוח, ולעיתים מדינות שרוצות להתפתח עושות זאת דווקא על ידי עצימת עיניים לגבי השפעות שליליות.{{הערה|[[#האסטרטגיה|Hirschman 1958]], pp. 55–61|כיוון=שמאל}}

כאלטרנטיבה לגישה של קודמיו, הציע הירשמן גישה לפיתוח כלכלי, שאותה הוא כינה "פיתוח לא מאוזן" (Unbalanced development). בגישה זו חוסר איזון בהתפתחות המשק – הצמיחה של ענפים בשלבים ובאופן לא מסונכרן – אינה מכשול להתפתחות, אלא המכניזם שמאפשר ומעודד את תהליך הפיתוח לאורך זמן. כלכלות מתפתחות, לפי הירשמן, מסוגלות לספוג חוסר-איזון, הן בצד ה[[היצע]] והן בצד ה[[ביקוש]]. כאשר הייצור מקדים את הביקוש, ה[[שוק (כלכלה)|שווקים]] מגיבים באמצעים שונים, כגון שינויי [[מחיר]]ים, [[חדשנות|חידושים]] שמקטינים עלויות, פיתוח מוצרים חדשים ו[[תיעוש באמצעות תחליפי יבוא]] {{אנ|Import substitution industrialization}}. בצד ההיצע, תעשיות שצומחות מהר משאר הכלכלה ומתמודדות עם מחסור במשאבים, גורמות לשינוי במחירי ה[[תשומה|תשומות]], מה שמעודד שינויים בהקצאת המשאבים. עם זאת, הירשמן לא טוען ש[[כוחות השוק]] פותרים לבדם את כל הבעיות ומביאים בהכרח ל[[שיווי משקל (כלכלה)|שיווי משקל]] חדש. ראשית, פעמים רבות, חוסר איזון עשוי לחייב ממשלות להתערב ולקבל החלטות לגבי ניתוב משאבים באופן שיענה על הצרכים החדשים. שנית, אין הבטחה לכך שההתאמות יביאו לשווי משקל חדש; ברוב המקרים הן וביאו לעודף או חוסר תיקון, וכך ייווצרו לחצים חדשים שעשויים להוביל להתפתחות נוספת.{{הערה|[[#האסטרטגיה|Hirschman 1958]], pp. 62–65|כיוון=שמאל}}

היגיון זה מוביל את הירשמן לתאר התפתחות כלכלית כ"שרשרת של אי-שוויי משקל" ולנסח את תכלית המדיניות הכלכלית בהתאם:
{{ציטוט|שפה=אנגלית|תוכן=אם ברצוננו שהכלכלה תמשיך לנוע קדימה, המשימה של מדיניות הפיתוח היא לשמר את המתחים, חוסר הפרופורציה ואי-שיוויי המשקל. סיוט זה של כלכלת שיווי המשקל – קורי העכביש המסתובבים ללא סוף – הוא סוג המכניזם שעלינו לחפש בהדיקות כעזר שאין לו תחליף בתהליך הפיתוח.|תוכן במקור=If the economy is to be kept moving ahead, the task of development policy is to maintain tensions, disproportions, and disequilibria. That nightmare of equilibrium economics, the endlessly spinning cobweb, is the ''kind'' of mechanism we must assiduously look for as an invaluable help in the development process.|מקור=הירשמן, [[#האסטרטגיה|האסטרטגיה של פיתוח כלכלי]], עמ' 66}}

=== יציאה, קול ונאמנות ===
עבודתו המאוחרת יותר הייתה בכלכלה הפוליטית ושם הוא קידם שתי סכמות פשוטות אך אינטלקטואליות. הסכמה הראשונה, בספר "יציאה, קול ונאמנות" (1970), מציעה ניתוח של תגובות אפשריות לחוסר שביעות רצון של פרטים בחברה, בין אם מדובר באזרחי מדינה, צרכנים, עובדים בעסק, או ארגון אחר. שתי התגובות הבסיסיות הן "יציאה" – עזיבת הארגון – ו"קול" – הבעת עמדה או ביקורת במטרה לתקן. "נאמנות" היא פקטור שמשפיע על תגובת הפרטים ועשוי, לדוגמה, לעודד הימנעות מיציאה והתמקדות בהבעת עמדה. באמצעות סכמה זו מטשטש הירשמן את הפער בין דיצפלינת הכלכלה (שנוטה להדגיש "יציאה" כתגובה לחוסר שביעות רצון בשוק) למחקר הפוליטיקה (שנוטה להדגיש הבעת קול כאמצעי לשינוי) ומראה כי הדינמיקה בין התגובות רלוונטית לשני התחומים.

=== רטוריקה ואידאולוגיה פוליטית ===
הסכמה השנייה של הירשמן, בספר "הרטוריקה של התגובה" (1991), מתארת את מספר טיעונים בסיסיים שלטענתו מאפיינים ביקורת של שמרנים על הצעות לרפורמה – "סטייה, חוסר תועלת וסיכון.

== מדד הרפינדל-הירשמן ==
{{ערך מורחב|מדד הרפינדל-הירשמן}}
'''מדד הרפינדל-הירשמן''' (באנגלית '''Herfindahl-Hirschman Index''' או '''HHI''') הוא [[מדד]] ל[[ריכוזיות כלכלית|ריכוזיות]] בענפים במשק, המהווה גם אינדיקטור מקובל לרמת ה[[תחרות חופשית|תחרותיות]] בהם. המדד נקרא על שם הכלכלנים [[אוריס הרפינדל]] ואלברט הירשמן. המדד מוגדר כ[[סכום]] [[ריבוע]]י [[נתח שוק|נתחי השוק]] של 50 החברות הגדולות בענף. התוצאה המתקבלת נעה בין 0 ל-1, החל מ[[שוק משוכלל]] של שחקנים דומים רבים וכלה בשוק [[מונופול]]יסטי של שחקן יחיד, כך שעלייה בערך המדד משמעותה עלייה בריכוזיות וירידה בתחרותיות בענף.

לדוגמה, אם במשק ישנן חמש חברות אשר כל אחת מהן מחזיקה ב-20 אחוז מהשוק, החישוב יהיה: <math>0.2^2+0.2^2+0.2^2+0.2^2+0.2^2=0.2</math>.

== לקריאה נוספת ==
{{ltr|1=
* {{עוגן|האסטרטגיה|Albert O. Hirschman, ''The Strategy of Economic Development'' (Yale University Press: 1958)}}
}}

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
{{רשתות חברתיות}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל: הירשמן, אלברט}}
[[קטגוריה:כלכלנים אמריקאים]]
[[קטגוריה:כלכלנים יהודים]]
[[קטגוריה:אמריקאים ממוצא גרמני-יהודי]]
[[קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פריז]]
[[קטגוריה:מהגרים מגרמניה לארצות הברית]]
[[קטגוריה:סגל המכון למחקר מתקדם]]
[[קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי]]
[[קטגוריה:סגל אוניברסיטת הרווארד]]
[[קטגוריה:סגל אוניברסיטת קולומביה]]
[[קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית]]
[[קטגוריה:ברלין: אישים]]
[[קטגוריה:יהודים במלחמת האזרחים בספרד]]
[[קטגוריה:אמריקאים במלחמת האזרחים בספרד]]
[[קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1915]]
[[קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2012]]