הצגת המקור של הדף "גל (מים)"

[[קובץ:Water waves in Herzliya beach.webm|250px|ממוזער|שמאל|גלי ים בחוף הרצליה]]
[[קובץ:Waves in pacifica 1.jpg|שמאל|ממוזער|250px|גלים באוקיינוס]]
[[קובץ:Great Wave unrestored.jpg|ממוזער|250px|[[הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה]] – [[הדפס עץ]] מעשה ידי אמן ההדפסים היפני [[קצושיקה הוקוסאי]]]]
ב[[מכניקת הזורמים]], '''גל מים''' הוא תנודה מחזורית הנוצרת ב[[גוף מים]] כגון [[ים]], [[אגם]] או [[נהר]]. [[תורת התנודות|תנודות]] כאלו נוצרות כתוצאה מהשפעה של גורם חיצוני על גוף המים; למשל, גלי מים הנגרמים על ידי ה[[רוח]] הם תוצאה של [[אינטראקציה]] המתחוללת בממשק שבין גוף המים ל[[אטמוספירה]]. כמו בתופעות גליות אחרות, מרגע שנוצר הגל הוא ממשיך לנוע בכוחות עצמו מכוח ה[[אינרציה]].

הכוחות שמאפשרים את התקדמותם של גלי מים משתייכים כמעט באופן בלעדי לשני סוגים: כוח ה[[כבידה]] (והתגלמויותיו הפיזיות השונות, כגון [[לחץ הידרוסטטי|לחצים הידרוסטטיים]] ו[[חוק ארכימדס|כוח הציפה]]) המשמעותי ב[[אורך גל|אורכי גל]] ארוכים, ו[[מתח פנים|כוחות תאחיזה קפילריים]] הפועלים בפני השטח של המים ומשמעותיים באורכי גל קצרים. בהתאם לכך נהוג לחלק גלי מים לשני סוגים: '''גלי כבידה''' ו'''[[גל קפילרי|גלים קפילריים]]'''. גל כבידה נוצר כאשר מתחוללת הסחה של גוף המים ממצב [[שיווי משקל הידרוסטטי|שיווי המשקל]] שלו (המתקבל כאשר פני המים אחידים בגובהם); הכוחות המחזירים, ששואפים להביא את פני המים חזרה לשיווי משקל, הם תוצאה של הכבידה. גלי מים ארוכים הנגרמים על ידי הרוח הם דוגמה לגלי כבידה, כמו גם גלי [[צונאמי]] וגלי [[גאות ושפל]]. לעומת זאת, אדוות הנוצרות על פני המים כאשר זורקים עליהם אבן קטנה הן דוגמה לגלים קפילריים.

== מאפייני גלי מים ==
[[קובץ:Wave motion-i18n.png|שמאל|ממוזער|250px|'''איור 1''': תנועת פרודת מים בגל ים.{{ש}}
'''A''' – במים עמוקים.{{ש}}
'''B''' – במים רדודים ([[קרקעית הים]] נמצאת בנקודה B). התנועה המעגלית הופכת לאליפטית עם ירידת עומק הים.{{ש}}
'''1''' – כיוון התקדמות הגל.{{ש}}
'''2''' – פסגה.{{ש}}
'''3''' – שפל.]]
גלי מים הם גלים מכניים שמתקדמים לאורך הממשק שבין ה[[מים]] ל[[אוויר]]; את הכוח המחזיר מספקת הכבידה (כלומר נטייתו הטבעית של מפלס המים להתיישר). במסגרת התיאור של [[תאוריית הגלים של איירי|גלי מים ליניאריים]] ו[[גל מישורי|מישוריים]] בעלי אורך גל יחיד, [[אלמנט זורם|אלמנטי הזורם]] נעים לא רק מעלה ומטה אלא במסלולים מעגליים: קדימה בנקודת השיא של המעגל ואחורה בנקודת השפל שלו (בהשוואה לכיוון התקדמות הגל). כתוצאה מכך, פני השטח של המים לא יוצרים גל סינוס מדויק, אלא דווקא צורה של [[טרוכואיד]] המתעקל בחדות רבה יותר בקרבת שיאי הגל – כפי שמתואר ב[[גל טרוכואידי|תאוריית הגל הטרוכואידי]]. גלי מים הם על כן שילוב של [[גל אורכי|גלים אורכיים]] ו[[גל רוחבי|גלים רוחביים]]. כשגלים מתקדמים במים רדודים (כאשר העומק הוא פחות ממחצית אורך הגל) מסלולי אלמנטי הזורם נדחסים לכדי [[אליפסה|אליפסות]].

במציאות, עבור ערכים סופיים של אמפליטודת (גובה) גל, מסלולי האלמנטים אינם מעגלים מושלמים; במקום זאת, לאחר החליפה של כל שיא גל, החלקיקים מוסטים במקצת ממיקומיהם הקודמים, תופעה שידועה בשם המקצועי [[סחיפת סטוקס]] (Stokes drift). מאפיין הגל שקובע כמה משמעותית תהיה סחיפה זאת הוא [[שיפוע|תלילות]] הגל – היחס בין גובהו לאורך הגל שלו. למעשה, מצוף יבצע מסלול סגור בקירוב (עם סחיפה זניחה) רק עבור גלים בעלי תלילות נמוכה עד מתונה; למשל, במים רדודים, כאשר הגלים שמגיעים מהעומק גדלים בגובהם ומתכווצים באורכם, כלומר נעשים תלולים יותר, המצוף יחזור למיקום מוסט משמעותית ממיקומו ההתחלתי, כאשר ההיסט יהיה בכיוון התקדמות הגל – ייווצר מעבר מים נטו בכיוון התקדמות הגל. בסמוך לחוף, למים שנסחפים על ידי הגלים אין יכולת להתקדם יותר, והם חוזרים חזרה דרך [[זרם בוקע (גלי מים)|הזרם הבוקע]]. ניתן גם לומר שהעובדה כי פרודות המים מוזחות במקצת עם כל השלמה של מעגל נובעת בבסיסה מהעובדה שכאשר נוצר הגל כתוצאה מפעולת הרוח, הרוח העבירה לגל חלק מה[[תנע]] שלה, ולפיכך מתבקשת המסקנה כי גל הים אינו מהווה תנועה אוסצילטורית מושלמת אלא כולל גם תנועת העתקה קווית של פרודות המים, וזוהי גם המוטיבציה למונח של [[שטף|שטף התנע]] בגלי מים.

כאשר העומק מתחת לפני השטח החופשיים עולה, רדיוס התנועה המעגלית יורד. בעומק ששווה למחצית אורך הגל λ, התנועה המסלולית דועכת לפחות מ-5% מערכה על פני המים. [[מהירות מופע|מהירות המופע]] של גל מים כבידתי היא – בעבור תנועה גלית [[פונקציה מחזורית|מחזורית]] טהורה עם משרעת קטנה – מקורבת היטב על ידי:

<math>c=\sqrt{\frac{g \lambda}{2\pi} \tanh \left(\frac{2\pi d}{\lambda}\right)}</math>

כאשר
: ''c'' = [[מהירות מופע|מהירות המופע]];
: ''λ'' = [[אורך גל|אורך הגל]];
: ''d'' = עומק המים;
: ''g'' = [[תאוצת הכובד]];

במים עמוקים, כאשר <math>d \ge \frac{1}{2}\lambda</math> ו-<math>\frac{2\pi d}{\lambda} \ge \pi</math>, הטנגנס ההיפרבולי שואף ל-<math>1</math>, והמהירות <math>c</math> היא בקירוב:

<math>c_\text{deep}=\sqrt{\frac{g\lambda}{2\pi}}</math>.

ביטוי זה קובע למעשה שגלים עם אורכי גל שונים נעים במהירויות שונות. הגלים המהירים ביותר בסערה הם אלו עם אורכי הגל הארוכים ביותר. כתוצאה, אחרי סערה, הגלים הראשונים שמגיעים אל החוף הם [[סוואל (אוקיינוגרפיה)|סוואל]]ים בעלי אורך גל וזמן גדול.

בעבור גלים שמתקדמים בעומק ביניים ובמים רדודים ניתן להשתמש במשוואות Boussinesq, המשלבות [[נפיצה|נפיצת תדירויות]] ואפקטים לא ליניאריים.

אם אורך הגל ארוך מאוד בהשוואה לעומק המים, מהירות המופע ניתנת לקירוב על ידי:

<math>c_\text{shallow} = \lim_{\lambda\rightarrow\infty} c = \sqrt{gd}.</math>

נוסחה זאת מתארת במדויק את מהירות התקדמותם של גלי [[צונאמי]] באוקיינוס הפתוח. מצד שני, בעבור אורכי גל קצרים מאוד, [[מתח פנים|מתח הפנים]] משחק תפקיד חשוב ומהירות המופע של גלי כבידה – קפילריים אלו במים עמוקים ניתנת לקירוב על ידי:

<math>c_\text{gravity-capillary}=\sqrt{\frac{g \lambda}{2\pi} + \frac{2\pi S}{\rho\lambda}}</math>

כאשר

: ''S'' = מתח הפנים בממשק שבין המים לאוויר;
: <math>\rho</math> = [[צפיפות החומר|צפיפות]] המים.

כאשר מספר רכבות גלים מתקדמות, כפי שתמיד קורה בטבע, הגלים מתקדמים ב[[חבילת גלים|חבילות]]. במים עמוקים החבילות מתקדמות ב[[מהירות חבורה]] שהיא מחצית ממהירות המופע. אילו היינו עוקבים אחרי גל בודד בחבילה, למשל על ידי עקיבה אחר נקודת שיא או שפל ב[[פעימה (אקוסטיקה)|פעימה]] המתקבלת, אז היינו רואים את הגל מופיע בזנב החבילה, גדל ולבסוף נעלם בחזית החבילה. זה נובע מכך שמהירות החבורה מייצגת את מהירות התקדמות המעטפת של חבילת הגלים, שהיא איטית יותר ממהירות ההתקדמות של כל גל בנפרד.

כשעומק המים <math>d</math> פוחת לקראת ההגעה ל[[חוף]], גובה הגל וכיוון התקדמותו משתנים בשל תהליכי ההחפה (shoaling) וה[[שבירה]] (במובן האופטי של שבירה). כשגובה הגל גדל הוא עשוי להפוך לבלתי יציב, כאשר שיא של הגל נע מהר יותר מהשפל שלו. הדבר גורם לשבירת הגל ולהיווצרות תבניות זרימה טורבולנטיות בקדמת הגל.

את התנועה של גלי מים ניתן לנצל כדי ללכוד חלק מהאנרגיה שלהם. צפיפות האנרגיה (ליחידת שטח) של גל סינוס תלויה בצפיפות המים <math>\rho</math>, תאוצת הכבידה <math>g</math> וגובה הגל <math>H</math> (אשר שווה לפעמיים משרעת הגל <math>a</math> בעבור גלים "רגילים") באופן הבא:

<math>E=\frac{1}{8}\rho g H^2=\frac{1}{2}\rho g a^2</math>

מהירות ההתקדמות של אנרגיה זו היא מהירות החבורה.

== גלי ים הנוצרים על ידי הרוח ==
הגלים נוצרים על פני הים במפגש שבין ה[[אוויר]] לבין המים. ה[[רוח]] דוחפת את המים בכיוון תנועתה. אנרגיית התנועה של הרוח גורמת ל[[מולקולה|מולקולות]] המים לנוע בתנועה מעגלית, כאשר [[רדיוס]] המעגל בו הן נעות הוא הקובע את גובהו של הגל (תנועה זו מתוארת באיור 1, כאשר הקו הכחול הוא חתך הגל, והמעגלים הם מסלולי תנועת מולקולות המים).
למעשה, כאשר הגל אינו תלול במיוחד, מה שזז במים הוא איננו חומר אלא הפרעה. האנרגיה עוברת ולא המים. את הדבר ניתן לראות אם נסתכל במצוף של חכה. הוא אומנם עולה ויורד וזז קדימה ואחורה, אולם בחלוף הגל על פניו הוא חוזר למקומו ההתחלתי.

שלושה גורמים משפיעים על התפתחות הגלים:
# עוצמת משב הרוח: ככל שהרוח חזקה יותר היא מעבירה יותר אנרגיה למים, ויתפתחו גלים גבוהים יותר.
# משך זמן משב הרוח: תחילה יוצרת הרוח גלים קטנים, ההולכים וגובהים. נדרש זמן עד שהם מגיעים לגובהם המקסימלי.
# אורך משב הרוח: קרוב לחוף ממנו נושבת הרוח נוצרים גלים קטנים יותר, ההולכים וגובהים עם ההתרחקות מהחוף.

בים שהגיע למלוא התפתחותו ייווצר גודל הגל התאורטי המרבי האפשרי בעבור רוח בחוזק, משך, ומרחק נשיבה נתונים. חשיפה נוספת של הגלים לרוח המסוימת הזאת יכולה לגרום רק לשחיקה של האנרגיה עקב השבירה של פסגות הגלים והופעתו של "קצף לבן". גלים באזור נתון הם באופן טיפוסי בעלי גיוון רחב של גבהים. לצרכים של דיווח מזג אוויר ואנליזה מדעית של סטטיסטיקת גלי הרוח, הגובה האופייני במהלך משך זמן נתון מבוטא בדרך כלל באמצעות גודל הנקרא '''גובה גל משמעותי''' (significant wave height). ערך זה מייצג את הגובה ה[[ממוצע]] של השליש העליון (הגבוה ביותר) של הגלים במשך זמן נתון (שבדרך כלל נבחר היכן שהוא בטווח שבין 20 דקות ל-12 שעות), או במערכת ספציפית של גלים או סערה. גובה הגל המשמעותי הוא גם הערך ש"צופה מנוסה" (למשל מלח מצוות של ספינה) יאמוד מתצפית ויזואלית של מצב הים. עקב ה[[שונות]] הגבוהה של גובהי הגלים, הגלים האינדיבידואליים הגבוהים ביותר הם בהסתברות גבוהה מעט פחות מפעמיים גובה הגל המשמעותי בעבור יום נתון של סערה.

=== סיווג גלי רוח ===
[[קובץ:Munk ICCE 1950 Fig1.svg|ממוזער|שמאל|380px|מיון של ה[[ספקטרום]] של גלי מים לפי [[זמן מחזור|זמן המחזור]] שלהם.]]
שלושה סוגים שונים של גלי רוח מתפתחים במשך הזמן:
* [[גל קפילרי|גלים קפילריים]], או אדוות.
* גלי סערה (seas).
* [[סוואל (אוקיינוגרפיה)|סוואל]]ים.

אדוות מופיעות על פני מים חלקים כאשר הרוח מנשבת, אך הן דועכות מהר כשהרוח מפסיקה. הכוח המחזיר שמאפשר להן להתקדם הוא [[מתח פנים|מתח הפנים]]. גלי סערה הם תנועות בקנה מידה גדול יותר, לעיתים קרובות בלתי סדירות, שנוצרות תחת רוחות ממושכות. גלים אלו נוטים להתקיים במשך זמן ארוך בהרבה, גם אחרי שהרוח דעכה, והכוח המחזיר שמאפשר להם להתקדם הוא כוח ה[[כבידה]]. כאשר הגלים הללו מתרחקים מהאזור בו נוצרו, הם מתפצלים באופן טבעי לקבוצות בעלות כיוון ואורך גל משותף. חבילות הגלים שנוצרות באופן הזה נקראות סוואלים (swells). לעיתים קרובות סוואלים נעים בכיוון שונה מכיוון הרוח המקומית, זאת שכן רצפים סדירים כאלה של גלי ים אינם נוצרים על ידי הרוח המקומית, אלא על ידי מערכות מזג אוויר מרוחקות, בהן רוח נשבה במשך זמן לאורך מרחק נשיבה (fetch) גדול.

"[[גל פרא|גלי פרא]]" יחידניים (לעיתים נקרא גם "גל משוגע" או "גל מפלצתי") הגבוהים בהרבה משאר הגלים במצב הים (sea state) יכולים להיווצר. גלים כאלו הם שונים מ[[גאות ושפל|גאות]], הנגרמים על ידי כוחות המשיכה הכבידתיים של הירח והשמש, גלי צונאמי הנגרמים על ידי רעידות אדמה תת-מימיות, או גלים שנוצרים על ידי [[פיצוץ תת-מימי]] או פגיעת [[מטאוריט]]ים – לכל אלו יש אורך גל גדול הרבה מאשר גלי פרא.

=== המנגנון של היווצרות גלי ים על ידי הרוח ===
{{להשלים|נושא=מדעי הטבע}}
גלי ים נוצרים כתוצאה מהעברת אנרגיה מהאטמוספירה לפני האוקיינוס, כאשר הגורם המתווך הוא הרוח. [[גל קפילרי|גלי כבידה-קפילריים]] משחקים תפקיד מרכזי במנגנון שאחראי ליצירת גלים על ידי הרוח. ישנם שני מנגנונים שונים שמתארים את התהליך הזה, שנקראים על שם החוקרים שהגו אותם, Phillips ו-Miles.
[[קובץ:Sjyang waveGeneration.png|שמאל|350px|ממוזער|היווצרות גל רוח. מאמצי הלחיצה והגזירה שמפעילה הרוח המנשבת גורמים למשטח פני הים להיות גבנוני. השפלים של הגל מתאימים לאזורים של לחץ גבוה, ואילו השיאים מתאימים לאזור של לחץ נמוך.]]
המנגנון של Phillips מדמה את מצבו הראשוני של האוקיינוס כים שטוח, בעוד רוח [[טורבולנציה|טורבולנטית]] מנשבת מעל פני המים. כאשר זרימה היא טורבולנטית, הדבר מתבטא בשדה מהירות אקראי "המורכב" על פני זרם ממוצע ראשי (בניגוד לזרימה למינרית, בה תנועת הזורם מסודרת וחלקה). שדה המהירות האקראי מייצר [[מאמץ (הנדסה)|מאמצ]]ים משתנים (נורמליים ומשיקיים) שפועלים על הממשק שבין המים לאוויר. המאמץ הנורמלי, או הלחץ המתנודד, פועל ככוח מאלץ (בדיוק כמו שדוחפים נדנדה). אם התדירות ומספר הגל <math>\scriptstyle\left(\omega,k\right)</math> של הכוח המאלץ הזה תואם מוד ויברציה טבעי של גל הכבידה הקפילרי (כלומר כאשר מספר הגל והתדירות מתאימים ל[[יחס נפיצה|יחס הנפיצה]] של גל הכבידה הקפילרי), אז מתפתחת [[תהודה]] בין הגל לרוח, והגל גדל באמפליטודה שלו. כמו באפקטים אחרים של תהודה, האמפליטודה של הגל הזה גדלה באופן ליניארי בזמן. גם כאשר מאפייני שדה המהירות המקומי אינם תואמים במדויק את יחס הנפיצה, עדיין קיימת תהודה חלקית בין הגל לרוח, וקצב הגידול מתואר על ידי עקומת התהודה.

כעת הממשק שבין המים לאוויר ניחן במידה מסוימת של חספוס אודות לגלי הכבידה הקפילריים, ושלב שני בתהליך גידול הגל מתחיל. הגל שנוצר באופן ספונטני על פני המים מקיים אינטראקציה עם זרימת האוויר הטורבולנטית הממוצעת באופן שתואר על ידי Miles. התהליך שהוא הציע אנלוגי ל[[אי-יציבות הידרודינמית|אי-יציבות קלווין הלמהולץ]], והמנגנון שהוא תיאר נקרא מנגנון השכבה הקריטית. שכבת אוויר קריטית נוצרת בין [[גובה פני הים]] לגובה בו מהירות הגל המתפתח ''c'' שווה למהירות הרוח הממוצעת ''U''. כיוון שהזרימה טורבולנטית, הפרופיל הממוצע שלה הוא לוגריתמי, ו-Miles מצא שקצב העברת האנרגיה מהרוח לפני המים יחסי לעקמומיות של פרופיל המהירות של הרוח בנקודה בה מהירות הרוח הממוצעת משתווה למהירות הגל (בחלק העליון של השכבה הקריטית). האספקה של האנרגיה לממשק גורמת לאמפליטודה של הגל לגדול בזמן. כמו במקרים אחרים של אי-יציבות ליניארית, קצב הגידול של ההפרעה בשלב זה הוא מעריכי בזמן.

תהליך Phillips-Miles ממשיך עד שמצב שיווי משקל מושג, או עד הרוח מפסיקה להעביר אנרגיה לגלים.

== סוגי גלים נוספים ==
ישנם גם גלים הנוצרים כתוצאה מאירועים סייסמיים בלב ה[[אוקיינוס]], כמו [[רעידת אדמה]], התמוטטות מסות של [[אדמה]], או התפרצות [[הר געש]] תת-ימי. גלים אלו נקראים גלי [[צונאמי]]. סוג אחר של גלים הוא גלי ה[[גאות ושפל|גאות והשפל]], שהגורמים להם הם [[כוח המשיכה|כוחות המשיכה]] של [[הירח]], [[השמש]] ו[[כדור הארץ]].
גל שנוצר יכול לנוע ברחבי האוקיינוס למרחקים גדולים ביותר. למעשה מהרגע שגל נוצר הוא ממשיך כמעט באין מפריע עד שהוא מגיע לחוף.

באופן כללי, ניתן לסווג גלי מים על פי אורך הגל האופייני שלהם, סוג הכוח שמייצר אותם, והכוח המחזיר שפועל בהתקדמות הגל. להלן מופיעה טבלה המפרטת את סוגי הגלים ומאפייניהם{{הערה|שם=Garrison|{{cite book|author=Tom Garrison|title =Oceanography: An Invitation to Marine Science (7th Edition)|publisher =Yolanda Cossio|year =2009|page=|isbn =978-0495391937}}}}:
{| class="wikitable"
|-
! סוג גל!! אורך גל אופייני!! כח מניע !! כח מחזיר
|-
| '''גל קפילרי'''|| <2 ס"מ || רוח || מתח פנים
|-
| '''גל רוח''' || 60–150 מטר || רוח המנשבת על פני האוקיינוס || כבידה
|-
| '''[[סייש]] (Seiche)''' || גדול, משתנה; פונקציה של גודל האגם|| שינויים בלחץ האטמוספירי, שיטפונות סערה || כבידה
|-
| '''גל מים סייסמי ([[צונאמי]])''' || 200 ק"מ || רעידת אדמה, התפרצות געשית, שקיעה פתאומית של קרקעית הים || כבידה
|-
| '''גאות ושפל''' || מחצית מהיקף כדור הארץ || משיכה כבידתית, סיבוב כדור הארץ || כבידה
|}

== התנהגות הגלים בהגיעם אל חוף חולי ==
=== החפת גלים ושינוי כיוונם ===
כשהגלים נעים ממים עמוקים למים רדודים, צורתם משתנה (גובה הגלים גדל, מהירותם פוחתת). תהליך זה נקרא [[החפת גלים]] (wave shoaling). [[חוק גרין]] מתאר איך גובה הגל במים רדודים משתנה כתלות בעומק המים המקומי.

[[שבירה]] (refraction) של גלים היא התהליך שמתחולל בעת שחזיתות הגלים מיישרות עצמן לכיוון [[קו גובה|קווי העומק]] כתוצאה מההגעה שלהן (וכניסתם לעומקי מים משתנים) ב[[זווית חדה]] יחסית לקווי העומק. עומקים משתנים וזווית כניסה חדה של הגלים יגרמו לחלקים שונים של חזיתות הגלים לנוע במהירויות מופע שונות, כאשר חלקי החזית שנעים במים עמוקים יותר מתקדמים מהר יותר מאלו שנעים במים רדודים. תהליך זה מביא להתעקמות חזיתות הגלים (ראו גם [[חוק סנל]]), והוא ממשיך עד אשר חזיתות הגלים הופכות (כמעט) מקבילות לקווי העומק. ה[[אור|קרניים]] המייצגות את התקדמות הגלים – קווים ניצבים לחזיתות הגלים אשר ביניהם זורם [[שטף]] אנרגיה קבוע – יתכנסו ויתבדרו בהתאם לפרופיל הקרקעית בחוף. לפיכך, אנרגיית הגלים בין הקרניים תעלה בצפיפותה כאשר הקרניים יתכנסו, והתוצאה היא גידול משמעותי בגובה הגלים.

כיוון שתהליכים אלו קשורים בשינוי המרחבי במהירות המופע, ובגלל שמהירות המופע משתנה גם בהתאם לזרם המים הנוכח בסביבת הגלים – בשל [[אפקט דופלר]] – אותם התהליכים של שבירה ושינוי בגובה הגל מתרחשים גם בשל שינויים בזרמי המים. במקרה שגל פוגש ב[[זרם ים]] נגדי הוא הופך "תלול" יותר, כלומר גובהו גדל בעוד אורכו מתקצר, בדומה לתהליך ההחפה שעוברים גלים כאשר עומק המים פוחת (ראו גם [[אינטראקציית גל-זרם]]).
[[קובץ:Rif_tehala.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תרשים תעלה וריף]]
[[קובץ:Zerem_b.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תרשים זרם בוקע.]]

===שבירת הגל===
במים רדודים (כאשר עומק המים קטן בהרבה מאורך הגל), גל "נשבר" כשעומק המים הוא 80% מגובה הגל ושהמרחק בין הגלים לבין הגובה שלהם הוא 1 ל-7, מכיוון שהקרקע הרדודה מפריעה לתנועה המעגלית של פרודות המים היוצרת אותו. במקומות בהם החוף חולי ויש גלים הקרקעית אינה ישרה אלא גלית כתוצאה מתנועת הגלים. החלקים הרדודים יותר נקראים שרטון והעמוקים יותר "תעלה". כשגל המגיע מהים נתקל בשרטון הוא "נשבר" והופך ל[[קצף]]. לאחר השבירה גובה הגל יורד ומגיע לתעלה, בה הוא ממשיך להתקדם משום שעומק המים עמוק יותר משליש גובהו, ומגיע לשרטון הבא, שם הוא נשבר שוב וחוזר חלילה עד ההגעה לקו החוף.

כאשר קו החוף כמעט אנכי, הגלים לא נשברים, אלא דווקא [[החזרה (אופטיקה)|מוחזרים]]. מרבית האנרגיה נשמרת כאשר הגל מוחזר אל הים הפתוח. תבניות [[התאבכות]] נגרמות כתוצאה מה[[סופרפוזיציה]] של הגלים הפוגעים והגלים המוחזרים, והסופרפוזיציה יכולה לגרום לאי-יציבות מקומית כאשר שיאים מצטלבים, כך שהשיאים הללו יכולים להישבר אודות לאי-יציבות זאת (בעוד הגלים הפוגעים והגלים המוחזרים לא אמורים להישבר, הגל השקול שנוצר – הסכום שלהם – עשוי להיות בעל תלילות גבוהה מדי מכדי להישאר יציב).

=== זרם נסיגה (Rip current) ===
[[זרם סחף|זרם הנסיגה]] (החזרה) הוא זרם של מים החוזר מכיוון החוף אל כיוון הים.

כשגלים מגיעים לחוף הם מביאים איתם הרבה מים. מים אלה חוזרים לעומק דרך הזרם הנסיגה. במקום בו נמצא זרם הנסיגה המים יותר עמוקים מכיוון שהזרם סוחף איתו חול לעומק. בזרם הנסיגה הגלים יותר נמוכים.

== שבירת גלים ==
[[קובץ:גלים מתנפצים על המזח בחוף בת גלים (1).jpg|250px|ממוזער|גלים מתנפצים על המזח ב[[חוף בת גלים]] ב[[חיפה]]]]
[[קובץ:Breaking wave types.svg|ממוזער|שמאל|סיווג של משברים שונים.]]
'''גל נשבר''' (breaking wave), המכונה גם '''משבר''' (breaker), הוא גל אשר האמפליטודה שלו מגיעה לערך קריטי שבו תהליך מסוים מתחיל להתרחש שגורם לכמויות גדולות של אנרגיית גל להפוך ל[[אנרגיה קינטית]] של [[טורבולנציה]]. בנקודה זו, מודלים פיזיקליים פשוטים יחסית שמתארים את הדינמיקה של הגלים הופכים לעיתים קרובות לבלתי תקפים, במיוחד אלו שמניחים התנהגות ליניארית.

עם זאת, מודל ההתנהגות הליניארית משמש לעיתים קרובות כקירוב ראשוני להתנהגות הגל, וישנם פיתוחים מתמטיים-פיזיקליים רבים שנעזרים בקירוב כזה לצורך ניבוי פרמטרים שונים של הגל (כגון גובה הגל ותלילותו, מידת האסימטריה של הפרופיל שלו, אופי השבירה שלו וכו') בתלות בפרמטרים של החוף בו הוא נשבר (כגון שיפוע קרקעית החוף). [[תובנה]] בסיסית מסוימת על הקשר בין שיפוע החוף לשבירת הגל ניתנת להשגה מהסתכלות על שני מקרי קצה: האחד הוא זווית שיפוע של 0 מעלות (עומק קבוע), והשני הוא של זווית שיפוע של 90 מעלות (כשהחוף הוא למעשה מעין קיר). במקרה הראשון הגל פשוט מתקדם באין מפריע, ואילו במקרה השני נסיוננו מלמד שהגל [[החזרה (אופטיקה)|יוחזר]] מן הקיר, ובמשרעת זהה (כלומר גם כן ללא איבוד אנרגיה). בין שני מקרי הקצה הללו יש מנעד שלם של התנהגויות של הגל, המערב אפקטים פיזיקליים רבים; בפרט ניתן להסיק כי קיימת זווית שיפוע מסוימת בה [[הספק]] האנרגיה האובדת עקב אפקטים של שחיקה (אנרגיה שאובדת דרך טורבולנציה לחום) הוא מקסימלי, דבר שמתבטא למשל בשבירה פתאומית של הגל ובהיווצרות "גלי צינור".

עם זאת, גם כאשר החוף תלול מאוד (ולכאורה אמורה להתקבל החזרה כמעט מלאה) עדיין תיתכן שבירה חזקה אם הגל תלול מספיק. במילים אחרות, הגודל שבאמת קובע מהווה יחס מהצורה: <math>\frac{(\tan \alpha)^n}{{(H/L_0)^m}}</math>. ניסויים בתעלות גלים מלמדים כי <math>n = 2m</math>, כלומר שאם מגדילים את שיפוע הקרקעית פי 2, יש לייצר גלים תלולים פי 4 כדי לקבל החזרה זהה שלהם.

=== סוגי גלים נשברים ===
שבירה של גלי מים יכולה להתרחש בכל מקום שבו ה[[אמפליטודה]] מספיקה, כולל באמצע האוקיינוס. אף על פי כן, היא נפוצה למדי בחופים שכן גובה הגלים מוגבר באזור של המים הרדודים יותר (משום ש[[מהירות חבורה|מהירות החבורה]] נמוכה יותר שם). ישנם ארבעה סוגים של גלים נשברים – אלו הם '''גלים נשפכים''' (spilling), '''גלים צוללים''' או '''גלי צינור''' (plunging), '''גלים קורסים''' (collapsing), ו'''גלים גואים''' (surging), כאשר ה[[פרמטר]] [[גודל חסר ממד|חסר הממדים]] שמכתיב איזה סוג שבירה יתרחש כתלות במאפייני החוף נקרא [[מספר איריברן]] (Iribarren number), ומוגדר כך:
<math>\xi = \frac{\tan \alpha}{\sqrt{H/L_0}}</math>, כאשר ''α'' היא זווית השיפוע של קרקעית החוף, ''H'' הוא גובה הגל ו-''L''<sub>0</sub> הוא אורך הגל במים עמוקים. עבור טווחי ערכים שונים של הפרמטר מתקבלים סוגי שבירה שונים. להלן מתוארים כל אחד מסוגי השבירה האפשריים:

==== גלים נשפכים ====
כאשר לקרקעית האוקיינוס יש [[שיפוע]] מתון, הגל יהפוך תלול יותר ויותר עד שהשיא שלו ייהפך לבלתי יציב, מה שמביא להופעת שכבת מים לבנה וטורבולנטית הנשפכת במורד פני הגל. תהליך זה ממשיך כל עוד הגל מתקרב אל החוף, והאנרגיה של הגל נשחקת בהדרגה בטורבולנציה שמתפתחת. מסיבה זו, גלים נשפכים נשברים במשך זמן ארוך יותר מאשר סוגי משברים אחרים, ושבירתם נחשבת עדינה יותר משל גלים אחרים. תנאי רוח אונשור מערערים את יציבות הגלים ומקדימים את עיתוי תהליך השבירה, ובכך מגדילים את הסבירות להיווצרות גלים נשפכים.

לגלים נשפכים מתאים מספר איריברן <math> \xi < 0.5 </math>.

==== גלי צינור ====
גלי צינור נוצרים כאשר קרקעית האוקיינוס תלולה או שהיא בעלת שינויי עומק פתאומיים, כמו אלו שגורמים [[שונית|שוניות]] או [[שרטון|שרטונ]]ים. השיא של הגל הופך תלול בהרבה מאשר זה של גל נשפך, לאחר מכן הופך אנכי, ואז מתערבל על עצמו וצולל אל תוך השפל של הגל, תוך שהוא משחרר את רוב האנרגיה שלו בבת אחת בפגיעה אלימה יחסית. גל צינור נשבר תוך שחרור אנרגיה רבה בהרבה מאשר גל נשפך הגבוה ממנו משמעותית. הגל יכול גם ללכוד ולדחוס אוויר תחת הלשון שלו, מה שיוצר את קול "הפצפוץ" המקושר אל הגלים הללו. כאשר הגלים גבוהים מספיק, קול זה יכול להישמע אפילו על ידי אנשים ששוהים בחוף. תנאי רוח מסוג אופשור מאפשרים לגל להתקרב יותר אל החוף מבלי להישבר, ובכך מגדילים את הסיכוי לשבירה מאוחרת, פתאומית ואלימה יותר – ועל כן מגדילים את הסבירות להיווצרות גלי צינור.

אם חזית הגל אינה מקבילה לחוף (או לקרקעית שלו), חלק הגל שמגיע למים הרדודים ראשון יישבר ראשון, ומקטע השבירה ינוע רוחבית לאורך פני הגל כאשר הגל מתקדם. זהו ה"צינור" שגולשים מקצועיים מנסים כל כך לתפוס. הגולש בדרך כלל מנסה להישאר בסמוך או מתחת ללשון המתרסקת, תוך שהוא מנסה להישאר "עמוק" ככל האפשר בתוך הצינור ובד בבד להישאר בעל היכולת להישאב קדימה ולצאת מהצינור לפני שהוא נסגר. גל צינור שהחזית שלו מקבילה לחוף יכול להישבר לכל אורכו בבת אחת, מה שהופך אותו לבלתי ניתן לרכיבה ומסוכן. גולשים מקצועיים נזהרים בדרך כלל מלהיקלע בסמוך לגלים אלו.

לגלי צינור מתאים מספר איריברן <math> 0.5 < \xi < 3.3</math>.

==== גלים קורסים ====
גלים קורסים הם הכלאה בין גלים נשפכים וגלי צינור, בכך ששיא הגל אינו נשבר באופן מלא, אולם חלקה התחתון של ערימת המים שמהווה את הגל כן נעשה תלול יותר וקורס, מה שמביא ליצירת קצף לבן.

==== גלים גואים ====
משברים אלו הם תוצאה של גלים עם זמן מחזור ארוך ובעלי תלילות נמוכה, או חופים תלולים למדי (מספר איריברן שלהם הוא הגבוה ביותר). גלם אלו למעשה אינם נשברים כלל אלא מציפים את החוף, ממש כשם שה[[גאות]] מציפה את החוף. החלק החזיתי והשיא של הגל נשארים חלקים באופן יחסי עם מעט קצף או בועות, כך שנוצר אזור גלישה צר למדי, והם אינם מועילים במיוחד לגולשים מקצועיים. בחופים תלולים במיוחד, האנרגיה של הגל עשויה להיות מוחזרת על ידי הקרקעית בחזרה אל האוקיינוס, מה שיגרום להיווצרות [[גל עומד|גלים עומדים]].

לגלים גואים מתאים מספר איריברן <math>\xi > 3.3 </math>.

== ראו גם ==
* [[תאוריית הגלים של איירי]]
* [[שובר גלים]]
* [[גל פרא]]
* [[גלישת גלים]]
* [[הפקת אנרגיה מגלי הים]]

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Water waves|שם ויקישיתוף=גלי מים}}
* {{דוידסון|מאיר ברק|למה נוצרים גלים בים?|askexpert/earth_sci/למה-נוצרים-גלים-בים-אבישי|14 ספטמבר 2010}}
* [http://orenmada.net/archives/67634 אורן פרבר, להיכנס ולצאת מהים בשלום, מתוך "מדע ושאר רוח"]
* [https://terms.hebrew-academy.org.il/Millonim/ShowMillon?KodMillon=16 מילון למונחי גלי הים] (1973), באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{גלים}}
{{בקרת זהויות}}
[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:אוקיינוגרפיה]]
[[קטגוריה:גלים]]