הצגת המקור של הדף "מוליכים למחצה מחוץ לשיווי משקל"

ב[[פיזיקה סטטיסטית]] משתמשים בניתוח מיקורסקופי של מערכות על מנת להבין תכונות ותופעות מאקרוסקופיות של המערכת. [[מוליכים למחצה]] הם חומרים בעלי תכונות הולכה מעניינות, אשר גם הם מטופלים על ידי שיטות של פיזיקה הסטטיסטית.

העיסוק ב'''מוליכים למחצה מחוץ לשיווי משקל''' מבקש לתאר את המוליך כאשר אינו נמצא ב[[שיווי משקל תרמודינמי]], למשל מוליך למחצה הנושא זרם חשמלי (זהו אינו שיווי משקל תרמודינמי שכן ישנו מעבר של אלקטרונים דרך המערכת).

== הקדמה ==
העיסוק במוליכים מחוץ לשיווי משקל הוא הכרחי כל אימת שרוצים לתאר את הפיזיקה של תהליך שאינו בשיווי משקל במוליך למחצה. כיוון שמרבית התהליכים אינם סטאטיים הצורך בכלים מתאימים הוא ניכר.

דוגמה נפוצה לכך היא ה[[לייזר דיודה]] אשר הוא רכיב אלקטרו-אופטי העשוי מוליך למחצה. כיוון שבעת הפעלת הלייזר ישנה זרימה של מטענים, השקעת אנרגיה (הפעלת שדה) ואיבוד אנרגיה (הפוטונים הנפלטים) לא ניתן לתאר את המערכת בכלים של הסתכלות על מצב שיווי המשקל.

בערך זה ננסה לתת טעימה בסיסית לכיצד מטפלים במצב זה.

== פיזיקה סטטיסטית של מוליכים למחצה ==
תחילה נציג כמה תוצאות בסיסיות עבור מוליכים למחצה (מומלץ לעבור על הערך [[מוליך למחצה]] על מנת להבין את המושגים הבסיסיים).

=== גדלים חשובים עבור מוליך למחצה ===
ראשית נגדיר מספר גדלים בסיסיים עבור התיאור של מוליכים למחצה:
* <math>\epsilon_c </math> – אנרגיית [[פס הולכה|פס ההולכה]] – האנרגיה המינימלית האפשרית לאלקטרון בפס ההולכה.
* <math>\epsilon_v </math> – אנרגיית [[פס ערכיות|פס הערכיות]] – האנרגיה המקסימלית האפשרית לאלקטרון בפס הערכיות.
* <math>\epsilon_g = \epsilon_c - \epsilon_v </math> – פער האנרגיה בין פס ההולכה לפס הערכיות.
* <math>n_e </math> – ריכוז אלקטרוני ההולכה – האלקטרונים הנמצאים ב[[פס ההולכה]].
* <math>n_h </math> – ריכוז החורים, נושאי המטען החיובי, הנמצאים ב[[פס הערכיות]].

במוליך למחצה עצמותי (intrinsic) מתקיים <math> n_e = n_h </math>.

* <math>n_d^+ </math> – ריכוז האטומים התורמים (donors).
* <math>n_a^- </math> – ריכוז האטומים הנוטלים (acceptors). ראו "אילוח וסוגי הולכה" ב[[מוליך למחצה]].

עבור מוליך למחצה מאולח עם הריכוזים שלעיל, התנאי עבור נייטרליות חשמלית הוא <math> n_e - n_h = \Delta n = n_d^+ - n_a^- </math>. דבר זה נובע מכך שכל אטום תורם מוסיף אלקטרון לנושאי המטען החופשיים וכל אטום נוטל מוסיף חור לנושאי המטען החופשיים.

* <math>\mu </math> – הפוטנציאל הכימי של האלקטרונים. עבור מוליכים למחצה (לא מנוונים) מתקיים <math>\epsilon_v<\mu<\epsilon_c </math>.

=== הקירוב הקלאסי ===
אלקטרוני ההולכה ניתנים לתיאור כגז [[פרמיון|פרמיונים]], מכך ניתן לכתוב עבורם את [[התפלגות פרמי-דיראק]]:

:<math> f_e(\epsilon)=\frac{1}{1+e^{\beta\left(\epsilon-\mu\right)}} </math>

כאשר:
* <math>\mu </math> – [[פוטנציאל כימי|הפוטנציאל הכימי]] של האלקטרונים.
* <math>\beta </math> – הטמפרטורה ההופכית כלומר <math>\beta = \frac{1}{k_{B}T} </math> (כאשר <math>k_{B} </math> זהו [[קבוע בולצמן]]).
* <math>f_e(\epsilon) </math> – מספר האלקטרונים במצב בעל אנרגיה <math>\epsilon </math>.
באותו אופן עבור החורים פונקציית האכלוס היא <math> f_h(\epsilon)= 1 - f_e(\epsilon) </math> זאת כיוון שכל מצב שאינו מכיל אלקטרון בהכרח מכיל חור. ולכן מתקבל:

:<math> f_h(\epsilon)=\frac{1}{1+e^{\beta\left(\mu-\epsilon\right)}} </math>

על מנת להגיע לביטוי הנותן את ריכוז האלקטרונים כתלות ב־<math>\mu </math> ו־<math>\beta </math>, נניח כי גם החורים וגם האלקטרונים נמצאים בקירוב הקלאסי, כלומר:

:<math> f_h(\epsilon)\approx e^{-\beta\left(\mu-\epsilon\right)} </math>; <math> f_e(\epsilon)\approx e^{-\beta\left(\epsilon-\mu\right)} </math>

דבר זה שקול לכך שההסתברות לאכלוס של רמת אנרגיה מסוימת הוא נמוך (בדומה לקירוב של [[גז אידיאלי]]).

כעת נרצה לספור את אלקטרוני ההולכה, לשם כך נצטרך לסכום על כל רמות האנרגיה בפס ההולכה:

:<math> N_e = \sum_{CB} e^{-\beta\left(\epsilon-\mu\right)} = e^{-\beta\left(\epsilon_c-\mu\right)} \sum_{CB} e^{-\beta\left(\epsilon-\epsilon_c\right)} </math>

נבחין כי לביטוי <math> \sum_{CB} e^{-\beta\left(\epsilon-\epsilon_c\right)} </math> יש צורה של פונקציית חלוקה, ועל כן נוכל להעריך את הסכום על ידי כך שהאלקטרונים בקירוב מתנהגים כמו גז אידיאלי. לכן האנרגיה של חלקיק בודד נתונה על ידי:

:<math>\epsilon_n =\frac{\hbar^2\pi^2}{2ML^2}(n_x^2+n_y^2+n_z^2)</math> (ראו חלקיק ב[[בור פוטנציאל אינסופי]]).

לכן עלינו להעריך את הסכום:

:<math> 2\sum_{n_x} \sum_{n_y}\sum_{n_z} e^{-\beta\epsilon_n} =2 \sum_{n_{x}}e^{-\alpha^{2}n_{x}^{2}}\sum_{n_{y}}e^{-\alpha^{2}n_{y}^{2}}\sum_{n_{z}}e^{-\alpha^{2}n_{z}^{2}} =2 \left(\sum_{n}e^{-\alpha^{2}n^{2}}\right)^{3} </math>.

כאשר <math>\alpha^2 = \frac{\hbar^2\pi^2\beta}{2ML^2}</math>. הוספת פקטור 2 היא בגלל הניוון הנובע מקיומו של ספין 1/2.

תחת ההנחה שהחישוב הוא בגבול הקלאסי, ניתן לעבור לגבול הרצף שכן ההפרש בין רמות האנרגיה של המצבים הוא קטן ממש בהשוואה לאנרגיה בבעיה – <math>\tau </math>.

נחשב:
:<math> 2\left(\int_{0}^{\infty}e^{-\alpha^{2}n^{2}}dn\right)^{3}=2\frac{1}{\alpha^{3}}\left(\int_{0}^{\infty}e^{-x^{2}}dx\right)^{3}=2\frac{\pi^{3/2}}{8\alpha^{3}}=2\frac{1}{8}\left(\frac{2ML^{2}\tau}{\hbar^{2}\pi}\right)^{3/2}=
2V\left(\frac{M\tau}{2\hbar^{2}\pi}\right)^{3/2} </math>

כלומר מתקבל:
:<math> N_c = 2V\left(\frac{M\tau}{2\hbar^{2}\pi}\right)^{3/2} </math>

נוכל להגדיר את הצפיפות הקוונטית עבור האלקטרונים:

:<math> n_c = \frac{N_c}{V} = 2V\left(\frac{M\tau}{2\hbar^{2}\pi}\right)^{3/2} </math>

ומהתפלגות פרמי-דיראק בגבול הקלאסי נקבל:
:<math> n_e = n_ce^{-\beta(\epsilon_c-\mu)} </math>

באותו אופן מקבלים עבור החורים כי:
:<math> n_e = n_ve^{-\beta(\mu-\epsilon_v)} </math>

כאשר ההגדרה של <math> N_v </math> ו־<math> n_v </math> אנלוגיות להגדרות של <math>N_c </math> ו־<math>n_c </math>.

משתי התוצאות שהתקבלו ניתן לראות באופן כמותי כי מוליך למחצה עם פוטנציאל כימי אשר יותר קרוב לפס ההולכה יכיל יותר אלקטרוני הולכה מאשר חורים ויתקבל מוליך למחצה מסוג n. כאשר הפוטנציאל הכימי יותר קרוב לפס הערכיות יהיו יותר חורים מאשר אלקטרוני הולכה ויתקבל מוליך למחצה מסוג p (להבהרה בעניין מוליך למחצה מסוג n ומוליך למחצה מסוג p ראו [[מוליך למחצה|מוליכים למחצה]]).

== זרם חשמלי במוליכים למחצה ==
כאשר הפוטנציאל הכימי קבוע כתלות במיקום בתוך המוליך המערכת תשיג שיווי משקל ולא תהיה תנועת אלקטרונים, אך במקרה שהפונציאל הכימי משתנה כתלות במיקום נקבל תנועה של מטענים.

אם נניח כי הפוטנציאל הכימי משתנה לאט נוכל להניח כי הזרם החשמלי פרופציונלי לגרדיאנט של הפוטנציאל הכימי, כלומר:

:<math> J_e \propto \nabla \mu</math>

כאשר <math> J_e </math> הוא [[צפיפות זרם|צפיפות הזרם]] (מטען ליחידת שטח ליחידת זמן) והוא שווה לצפיפות זרם האלקטרונים כפול מטען האלקטרון.

כעת אם נסתכל על הגרדיאנט של הפוטנציאל הכימי ככוח הפועל על המטענים נקבל כי הזרם החשמלי פרופורציוני לצפיפות האלקטרונים, כלומר:

:<math> J_e = \tilde\mu_en_e \nabla \mu</math>

כאשר קבוע פרופורציה <math> \tilde\mu_e </math> הוא ה[[ניידות חשמלית|ניידות החשמלית]].

כעת נוכל להשתמש בקשר שפיתחנו עבור הצפיפות אלקטרוני ההולכה בחלק הקודם ועל ידי סידור מחדש לקבל:

:<math> \mu=\epsilon_{c}+\tau\ln\left(\frac{n_{e}}{n_{c}}\right) </math>

כעת נציב בביטוי לזרם ונקבל:

:<math> J_e = \tilde\mu_en_e \nabla\epsilon_c + \tilde\mu_e \tau \nabla n_e </math>

שינוי באנרגיית פס ההולכה נובע כתוצאה משינוי בפוטנציאל החשמלי במרחב, ושינוי ב[[פוטנציאל חשמלי]] שווה למינוס ה[[שדה חשמלי|שדה]] או באופן פורמלי:

:<math>\nabla \epsilon_c = -e\ \nabla\varphi = eE</math>

כעת נשתמש ב[[יחס איינשטיין]], לפיו:

:<math> D_e=\frac{\tilde\mu_e\tau}{e} </math>

כאשר <math> D_e </math> הוא קבוע ה[[פעפוע]].

:<math> J_e = e\tilde\mu_en_e \vec{E} + eD_e \nabla n_e</math>

ניתן לראות כי לזרם שני רכיבים – הרכיב ראשון הוא זה המושפע מהפעלת שדה ותלוי בצפיפות האלקטרונים ובניידות החשמלית. הרכיב השני נובע מפעפוע האלקטרונים מריכוז גבוה לנמוך. האלקטרונים זורמים במורד הגרדיאנט אך מכיוון שמטענים שלילי, מתקבל כי הזרם הוא במעלה הגרדיאנט ולכן סימן האיבר השני הוא חיובי.

ניתן לכתוב את אותה משוואה עבור החורים, ומכיוון שהם הפוכי סימן נקבל כי האיבר הפעפוע יהיה בסימן שלילי, כלומר:

:<math> J_h = e\tilde\mu_hn_h \vec{E} - eD_h \nabla n_h</math>

== ראו גם ==
* [[מוליך למחצה]]
* [[פיזיקה סטטיסטית]]
* [[תרמודינמיקה לא בשיווי משקל]]

== לקריאה נוספת ==
* Kittel, Charles, '''Thermal physics''', W. H. Freeman and Company, 1980.

[[קטגוריה:ויקיפדיה: ערכים של משתמשים חדשים|2021 06]]
[[קטגוריה:מוליכים למחצה]]
[[קטגוריה:תרמודינמיקה]]