הצגת המקור של הדף "משק המים בגוף האדם"

{{אנטומיה
|תמונה=[[קובץ:Bodywater.svg|90px|ציור להמחשה - כשישים אחוזים ממסת גוף האדם הם מים]]
}}
'''[[גוף האדם]]''' מכיל '''[[מים]]''' רבים, והם מהווים כשישים אחוז ממסת גופו{{ביאור|שיעור המים בגוף משתנה ותלוי בגיל, בזוויג ובשיעור רקמת ה[[שומן]] שבגוף. ככלל, בגיל מאוחר פוחת שיעור המים בגוף וככל שגדל שיעור השומן בגוף, פוחת שיעור המים בגוף. שיעור השומן בנשים גדול יותר מאשר בגברים. הנתון שישים אחוזים מתאים למבוגר השוקל 70 קילוגרם.}}. שמירה על כמות מים קבועה בגוף ועל שיעור ה[[מומס]]ים בתוכם היא קריטית ל[[הומאוסטזיס|קיום החיים]] של ה[[אורגניזם]] ושל ה[[תא]]ים המרכיבים אותו.

כדי לשמור על כמות קבועה של מים בגוף, על [[מערכות הגוף]] לקיים ללא הפסקה את הפעולות שבאמצעותן כמות המים היוצאת מהגוף תהיה שווה לכמות המים הנכנסת לגוף. ל[[כליה|כליות]] תפקיד עיקרי בשליטה על כמות ה[[שתן]] המיוצרת ולפיכך על כמות המים היוצאת מהגוף. ברחבי הגוף מפוזרים [[קולטן תחושתי|קולטנים תחושתיים]] הרגישים ל[[לחץ דם|לחץ הדם]] ולשיעור המומסים ב[[דם]]. קולטנים אלו מהווים חלק ממערכות [[הורמון|הורמונליות]] ו[[מערכת העצבים|עצביות]] המפעילות את הכליות ומשפיעות על כמות השתן הנוצר בהן. מצד שני, מנגנון ה[[צמא]] מעודד התנהגות המובילה ל[[שתייה|שתיית]] מים. התגלה כי מים המגיעים לכבד יכולים להביא להפרשת הורמון המאותת שאפשר להפסיק לשתות{{הערה|1={{הארץ|ורוניק גרינווד, ניו יורק טיימס|קישור מחבר=ללא|מאיפה מגיע האות שהגוף שתה מספיק? המיקום מפתיע|1.10576648|31 בינואר 2022}}}}.

==חלוקת המים בגוף האדם==
[[קובץ:Bodywater1.svg|שמאל|ממוזער|200px|נוזלי הגוף על פי חלוקתם למדורים השונים, תוך ציון חלקם במשקל הגוף באחוזים.]]
המים בגוף מחולקים על פי מיקומם. מרבית המים, כשני שלישים, נמצאים בתוך עשרות מיליארדי תאי הגוף כמרכיב ב'''[[ציטוזול|נוזל התוך-תאי]]'''. השליש הנותר של המים מרכיב את ה'''[[נוזל חוץ-תאי|נוזל החוץ-תאי]]'''.

מרבית הנוזל החוץ-תאי, כשלושה רבעים ממנו, הוא ה[[נוזל בין-תאי|נוזל הבין-תאי]]. כרבע מהנוזל החוץ-תאי מרכיב את [[פלזמה (דם)|פלזמת הדם]]. כמויות קטנות של נוזל חוץ-תאי נמצאות גם ב[[מערכת הלימפה]] וב[[גוף האדם#חללים בגוף האדם|חללי הגוף]] השונים, כגון ה[[נוזל מוחי שדרתי|נוזל המוחי-שדרתי]] שב[[חדרי המוח]] וה[[מפרק סינוביאלי#נוזל סינוביאלי|נוזל הסינוביאלי]] שבמפרקים. [[נפח]] הנוזלים בחללים הקטנים מסתכם ב[[ליטר]] עד שני ליטרים.

בין הנוזל התוך-תאי לנוזל החוץ-תאי ניצבים [[קרום התא|קרומי התאים]] הבררנים למעבר רוב ה[[אלקטרוליט]]ים בגוף. הנוזלים נבדלים מאוד זה מזה בהרכב המומסים שבהם, כלומר, בכל אחד מהם ישנה כמות אחרת של [[יון|יונים]] שונים. בין הנוזל הבין-תאי לפלזמת הדם ניצבות דפנות ה[[נים (כלי דם)|נימים]] העבירות לכמעט כל חומר בגוף, ולכן הרכבו של הנוזל הבין-תאי דומה להרכבה של הפלזמה. קרומי התאים, כמו גם דפנות הנימים, מאפשרים מעבר חופשי של מים.

==מאזן המים==
שמירה על כמות מים קבועה בגוף מתאפשרת על ידי איזון בין כמות המים הנכנסים לגוף לכמות המים היוצאים ממנו. חלקים מתנועת המים אל הגוף ומחוצה לו כלל אינם מודעים או נשלטים. למשל מים היוצאים דרך ה[[עור]] (לא כ[[זיעה]]), או מים המופרשים דרך ה[[ריאה|ריאות]]. כ־700 מיליליטרים (0.7 ליטר) ביממה יוצאים מהגוף בדרכים אלו ומצטרפים למים היוצאים מהגוף ב[[צואה]], ב[[שתן]] וב[[זיעה]].

מים מתווספים לגוף דרך [[מערכת העיכול]] כתכולת [[שתייה]] ו[[מזון]]. מים נוספים מופקים בגוף בתאים, המסנתזים אותם במהלך [[חמצון חיזור|חמצון]] [[פחמימה|פחמימות]], כחלק מה[[נשימה תאית|נשימה התאית]].

=== מסלולי כניסת מים לגוף האדם ===
==== מערכת העיכול ====
מים הנכנסים ל[[מערכת העיכול]], בין אם כנוזל ובין אם כמרכיב במזון מוצק, נספגים בגוף בעיקר ב[[המעי הדק|מעי הדק]]. חלק מהמים נספגים גם בהמשכה של מערכת העיכול, ב[[המעי הגס|מעי הגס]].

מנגנון הספיגה העיקרי של המים תלוי ב[[לחץ אוסמוטי]] המתקיים עקב פעילותן של משאבות יונים בדפנות המעי. משאבות היונים מוציאות באופן פעיל יונים של [[נתרן]] מתוך צינור המעי ומכניסות אותם לגוף, כך שנוצר הפרש לחצים אוסמוטי הגורם ליציאת מים מצינור המעי ולכניסתם לגוף.

עם הגעת המים למעי הדק הם נספגים לגוף באופן כמעט מיידי ומכאן שקצב ספיגת מי שתייה תלוי בקצב התרוקנות ה[[קיבה]]. כמויות גדולות של מים או מים קרירים (בין שמונה לשלוש עשרה מעלות צלזיוס) מתרוקנים מהר יותר מהקיבה מאשר כמויות קטנות או מים חמים. מים בתמיסה מרוכזת מתרוקנים לאט יותר מהקיבה. מכאן שהדרך המהירה ביותר להוסיף נוזלים לגוף דרך מערכת העיכול, היא שתיית מים קרירים, בריכוז מומסים זהה לריכוז הקיים בגוף או דליל יותר ובכמויות גדולות{{הערה|1=Thibodeau, p. 658}}.

כמות המים הנצרכים דרך מערכת העיכול משתנה, ותלויה בגורמים כמו [[אקלים]] ופעילות פיזית. בכל מקרה, כדי לאזן את כמות המים שיוצאים מהגוף, צריכת מים היא חיונית.

==== [[מטבוליזם]] ====
{| border="1" width="30%" align="left" style="margin-right:1em"
|+ מאזן מים יומי (בערכים של מיליליטרים ליום){{הערה|1=Guyton, p. 298}}
! colspan="2" width="50%" bgcolor="#00FFFF"|מים נכנסים
! colspan="2" bgcolor="#FFFF00"|מים יוצאים
|- align="center"
| width="25%" rowspan="2" bgcolor="#E0FFFF"|דרך מערכת העיכול (מזון ושתייה)
|rowspan="2"| 2100
| width="25%" bgcolor="#FFFFE0"|ריאות
| 350
|- align="center"
|bgcolor="#FFFFE0"| עור - בפעפוע
| 350
|- align="center"
| bgcolor="#E0FFFF"|כתוצר מטבולי
| 200
|bgcolor="#FFFFE0"| {{רווח קשיח|5}}- בהזעה
| 100
|- align="center"
|
|
|bgcolor="#FFFFE0"| צואה
| 100
|- align="center"
|
|
|bgcolor="#FFFFE0"| שתן
| 1400
|- align="center" bgcolor="#33ff33"
|סה"כ
|'''2300'''
|
|'''2300'''
|}
במהלך [[נשימה תאית]], תהליך הפקת [[אנרגיה כימית]] זמינה לשימוש על ידי התאים, מסנתזים התאים [[מולקולה|מולקולות]] מים מ[[חמצן]], [[פרוטון|פרוטונים]] ו[[אלקטרון|אלקטרונים]] (פרוטון ואלקטרון מהווים יחדיו אטום [[מימן]]). [[קטבוליזם]] של מולקולת [[גלוקוז]] אחת, לדוגמה, מוביל ליצירת שש מולקולות של מים.

ביממה אחת, מופקים בדרך זו כ־200 מיליליטר מים הנכנסים לגוף.

=== מסלולי יציאת מים מהגוף ===
==== עור ====
העור העוטף את הגוף כולו מונע יציאת מים מהגוף. השכבה החיצונית ביותר של העור, השכבה הקרנית של [[עילית העור]], עשויה תאים המכילים [[חלבון]] דוחה מים בשם [[קרטין]]. התאים מחוברים זה לזה בקשרים הדוקים המוסיפים לאטימותה של השכבה הקרנית. פגיעה בשלמות העור, כגון [[כווייה]], עלולה לגרום לאובדן גדול של מים, שיש לפצות עליו בשתייה מרובה. למרות יעילותה של השכבה הקרנית, עדיין עוברים דרכה מים ב[[פעפוע]] ויוצאים מהגוף בכמות של כ־350 מיליליטר ליממה.

[[בלוטות זיעה]] בעור מפרישות [[זיעה]] המכילה מים כחלק ממערכת [[ויסות]] החום של הגוף. [[התאיידות]] הזיעה היא תהליך [[אנדותרמי]] המוביל לקירור. בתנאים רגילים יוצאים מהגוף בדרך זו כ־100 מיליליטר של מים ביממה, אך בתנאים של אקלים חם ומאמץ גופני קשה, אובדן המים בהזעה מגיע לליטר עד שני ליטרים בשעה.

==== ריאות ====
אוויר שנשאף לריאות מלוחלח על ידי מים בדפנות דרכי הנשימה. מולקולות המים עוברות ממצב נוזלי ל[[מצב צבירה]] של גז. בטמפרטורת הגוף, [[לחץ אדים|לחץ האדים]] של המים מגיע ל־47 [[מילימטר כספית]]. האוויר ננשף מהגוף כשהוא עדיין מכיל את המים שהתאדו לתוכו. בדרך זו, יוצאים מהגוף כ־350 מיליליטר של מים ביממה. בטמפרטורות נמוכות, לחץ האדים באוויר קרוב לאפס והאוויר יבש. הפער שבין לחות האוויר הנשאף ללחות האוויר הננשף גדל ועמו גדלה כמות המים היוצאת מהגוף.

==== צואה ====
לאחר ספיגת חומרי מזון ומים מהחומרים המתעכלים על ידי מערכת העיכול, נפלטת עם ה[[צואה]] כמות קטנה של כ־100 מיליליטר של מים ביממה.

==== שתן ====
{|align="left" style="margin-right:1em" border="1"
|+<small>חישוב נפח שתן הכרחי</small>
|
<math>\frac{600 mOsm/day}{1200mOsm/liter}=0.5 liter/day</math>
|}
[[מערכת השתן]] מייצרת ללא הפסק [[שתן]] ומפרישה אותו מהגוף. במצב נורמלי, כמות השתן הנוצרת ביממה היא המשתנה הגדול ביותר בהשוואה ליתר מסלולי היציאה של מים מהגוף. כדי לשמר את מאזן המים בגוף, מערכות רפלקס הכוללות חיישנים המעידים על כמות המים בגוף ועל ריכוז המומסים במים, משפיעות על כמות השתן שמייצרות הכליות ועל ריכוזו.

הכמות המינימלית של שתן ביממה תלויה בריכוזו המקסימלי ובכמות חומרי הפסולת שעל הגוף לסלק. אדם נורמלי מפריש מדי יום 600 [[לחץ אוסמוטי#אוסמולריות|מיליאוסמולים]] של חומרי פסולת מטבוליים ויונים, הריכוז המקסימלי של השתן מגיע ל־1200 מיליאוסמולים לליטר. 600 מיליאוסמולים ליממה מחולקים ב־1200 מיליאוסמולים בליטר שווים לחצי ליטר שתן ביממה, כמות המכונה "נפח שתן הכרחי". לעומת הכמות המינימלית של השתן האופיינית למצב של [[התייבשות]] הגוף, ייתכן ייצור שתן במצבי רווייה (במהלך תחרות שתייה למשל) בכמות המגיעה ל־20 ליטרים ביממה.

== ויסות נפח הדם והנוזל החוץ-תאי ==
בתגובה לצריכת מים דרך מערכת העיכול ולאיבודם במהלך פעילויות ותהליכים שונים, מוטל על הכליות התפקיד של איזון נפח המים בגוף. בכליות נקבעת כמות המים שתופרש וכמות המומסים (בראשם [[מלח בישול|מלח]], המומס העיקרי בנוזל החוץ-תאי) שתופרש. לריכוז המלח תפקיד חשוב במשק המים של הגוף, שכן שיעורו חייב להיות קבוע לשם שימור תנאי קיום החיים. במידה ושיעורו יעלה, יהא על מערכות הגוף להפרישו או להעלות את כמות המים, ובמידה ושיעורו ירד, יהא על המערכות לשמרו או להקטין את כמות המים שבגוף.

כדי לשנות את קצב הפרשת המים בשתן, יש לשנות את קצב כניסת המים (את הסינון) למערכת המייצרת את השתן או את קצב הספיגה החוזרת של המים מהמערכת.

=== ייצור שתן ===
{{ערך מורחב|נפרון}}
[[קובץ:Gray1128.png|שמאל|ממוזער|250px|איור של נפרון. בחלק העליון של האיור, [[גופיף הכליה]] המורכב מה[[פקעית]] (נימי דם) ומ[[קופסית באומן]]. בהמשך לקופסית נמצאת [[האבובית המקורבת]], אחריה [[לולאת הנלי]] עם הזרוע היורדת והזרוע העולה, [[האבובית המרוחקת]] ולבסוף הצינור המאסף. בחלקו השמאלי של האיור מתוארת מערכת כלי הדם הצמודים לנפרון. בין הנפרון לנוזל הבין-תאי לכלי הדם, עוברים מים ומומסים הלוך ושוב]]
[[קובץ:Hypertonic urine1.svg|שמאל|ממוזער|250px|'''ייצור שתן היפרטוני:''' מנגנון זרם נגדי בלולאת הנלי מעלה את ריכוז המומסים בלשד הכליה. [[הובלה פעילה|ספיגה חוזרת פעילה]] של נתרן וכלור מהזרוע העולה (האטומה למעבר מים) גורמת ללחץ אוסמוטי הגורם לספיגה חוזרת של מים מהזרוע היורדת. הספיגה החוזרת של המים מעלה את ריכוז המומסים בזרוע היורדת ומשלימה מעגל המגביר את האפקט הנוצר. במקביל, [[שתנן]] נספג בחזרה מהצינור המאסף ומגיע לאזור לולאת הנלי ואף מופרש לתוכה. התנועה המעגלית של השתנן מעלה את הלחץ האוסמוטי בלשד הכליה ואת ריכוז המומסים בצינור הנפרון. בסופו של דבר, מגיע הלחץ האוסמוטי בחלק העמוק של לשד הכליה ל-1200 מיליאוסמול]]
ייצור השתן מתרחש בנפרונים, יחידות התפקוד הבסיסיות של הכליות.

כל נפרון מתחיל במבנה המכונה גופיף כליה. הגופיף בנוי מ[[פקעית]] [[נים (כלי דם)|נימים]] העטופה בקופסית על שם באומן. במעבר הכמעט חופשי בין הנימים לקופסית, עוברים מים וכמעט כל סוגי המומסים של פלזמת הדם. המעבר נמנע רק מחלבוני הדם ומ[[תא דם|תאי דם]]. הפרשי לחצים [[הידרוסטטיקה|הידרוסטטים]] ואוסמוטים בין הפקעית לקופסית, קובעים את קצב ייצור התסנין. התסנין נע לאורך המבנה הצינורי של הנפרון (ראו איור משמאל) עד הגיעו לאגן הכליה, ומשם, כשתן, אל מחוץ לגוף.

בעת מעבר התסנין לאורך הנפרון, מתרחשים שני תהליכים בסיסיים נוספים, ספיגה חוזרת והפרשה. בהתאם לתפקידו של כל חלק מהנפרון ובהתאם לתפקודו באותו הזמן, מים או מומסים יוצאים מהנפרון ונספגים מחדש בגוף, או לחלופין מופרשים מהגוף לתוך הנפרון. לאחר שהתסנין סיים את מהלכו בנפרון, והסתיימו תהליכי הספיגה החוזרת וההפרשה, הנוזל שנותר הוא השתן. לגבי כל חומר שנכנס לנפרון מתקיימת המשוואה הבאה: כמות החומר שסונן לנפרון, פחות כמות החומר שנספג בחזרה לגוף, ועוד כמות החומר שהופרש לנפרון, שווה לכמות החומר בשתן או לכמות החומר שיצא מהגוף. כמות המים שמופרשת בשתן שווה לכמות המים שסוננה לנפרון פחות כמות המים שנספגה בחזרה.

כבר בתחילת מהלכו של התסנין בנפרון, נספגים בחזרה מרבית המים וחוזרים לדם. בדפנות האבובית המקורבת נמצאות משאבות נתרן הפועלות לספיגתו החוזרת. נתרן, בהיותו המומס העיקרי בפלזמת הדם, יוצר עם מעברו לגוף הפרש אוסמוטי שגורם לספיגה מחדש בפעפוע של מים. שינויים בקצב הספיגה של הנתרן משפיעים גם על קצב הספיגה של המים. באבובית המקורבת, ביתר חלקי הנפרון ובצינור המאסף מתרחשים תהליכים רבים המשפיעים על ספיגה חוזרת או על הפרשה של מומסים נוספים וויסות כמותם בגוף, כמו גם ויסות חומציות הדם. בהקשר של ויסות המים בגוף, מבנה ופעולת הנפרון יוצרים מסביב ללולאת הנלי לחץ אוסמוטי המגיע ל־1200 מיליאוסמולים לליטר, וכי הזרוע העולה של לולאת הנלי אטומה למעבר מים. לאחר שיצא מלולאת הנלי, ועם כניסתו לצינור המאסף, דומה ריכוזו של התסנין לריכוז הנוזל החוץ תאי, ושיעורו כ־300 מיליאוסמול לליטר או נמוך ממנו. ר' איור "ייצור שתן היפרטוני".

עיקר ויסות כמות המים בשתן או ריכוזו של השתן נעשה בצינור המאסף. בתוך הצינור זורם תסנין בריכוז של 300 מיליאוסמולים, הצינור המאסף עובר בסמוך ללולאת הנלי המשרה על סביבתה ריכוז מומסים של 1200 מיליאוסמולים. אך ללא השפעה חיצונית, דפנות הצינור המאסף אטומות למעבר מים כך שלמרות הפרש אוסמוטי של 900 מיליאוסמולים, לא נספגים המים בחזרה דרך דפנות הצינור.

כאשר [[הורמון נוגד השתנה]] (מוכר גם בראשי תיבות ADH, מאנגלית: antidiuretic hormone) מגיע לתאי דופן הצינור המאסף, מגיבים התאים בייצור חלבונים המכונים [[אקוופורינים]]. חלבונים אלו מגיעים ל[[קרום התא|קרומי התאים]] ומהווים תעלות המאפשרות מעבר מים. בנוכחות האקוופורינים ועקב הלחץ האוסמוטי הגדול, עוברים מים בפעפוע מהצינור המאסף לגוף ונספגים בחזרה. ככל שגדלה כמותו של הורמון נוגד השתנה, כך גדל מספר התעלות המאפשרות מעבר מים וגדלה הספיגה החוזרת. ספיגה חוזרת מעלה את ריכוז השתן ומקטינה את נפחו. מאידך, בהיעדר הורמון נוגד השתנה או כאשר הוא ישנו בכמויות קטנות, פחות תעלות יאפשרו ספיגה חוזרת של מים ולכן ריכוז השתן ירד ונפחו יגדל.

=== הורמון נוגד השתנה ===
הורמון נוגד השתנה מופרש מהאונה האחורית של [[בלוטת יותרת המוח|יותרת המוח]], ומשפיע ישירות על ספיגה מחדש של מים. הגורם העיקרי להפרשת ההורמון הוא שינוי באוסמולריות של הנוזל החוץ-תאי. שינוי באוסמולריות נובע מירידה או עלייה בכמות המים בנוזל החוץ-תאי. התייבשות, למשל, תעלה את האוסמולריות. [[אוסמורצפטור]]ים, הנמצאים ב[[היפותלמוס]] ובקדמת [[חדרי המוח|החדר השלישי]] של המוח, מגרים את הפרשתו כאשר עולה האוסמולריות, ומדכאים את הפרשתו כאשר יורדת האוסמולריות.

עלייה בפעילות [[מערכת העצבים הסימפתטית|סימפתטית]] מגרה הפרשת הורמון נוגד השתנה. המערכת הסימפתטית מגבירה פעילותה בתגובה לירידה ב[[לחץ דם]] או בנפח הדם. מכאן שההורמון מופרש לא רק בתגובה לעלייה באוסמולריות אלא גם בתגובה לירידה בלחץ דם או בנפח דם, אלא שהתגובה לאחרונים משמעותית רק בטווח הקצר, כמו בתגובה ל[[דימום]]. בטווח הארוך, לאוסמולריות של הנוזל החוץ-תאי ישנה השפעה משמעותית יותר על הפרשת ההורמון.

גורמים נוספים יכולים להשפיע על הפרשת הורמון נוגד השתנה. [[הקאה]] גורמת לעלייה בהפרשתו וכתוצאה מופעל המנגנון שישמר מים שאבדו בהקאה. גם [[ניקוטין]] ו[[מורפין]] גורמים לעלייה בהפרשת ההורמון. מצד שני, [[אתנול|אלכוהול]] מדכא את הפרשת ההורמון וגורם לעלייה בקצב הפרשת מים בשתן ובכמות השתן המיוצרת.

=== אנגיוטנסין II ===
{{ערך מורחב|מערכת הרנין-אנגיוטנסין-אלדוסטרון}}
ה[[פפטיד]] [[אנגיוטנסין]] II מופעל בתגובה לירידה בלחץ הדם או בנפח הדם. הוא משפיע על קצב ייצור השתן על ידי שינוי בקצב הסינון לנפרון ועל ידי שינוי בקצב הספיגה החוזרת של המים. ראשית, האנגיוטנסין II גורם להיצרות העורקיק המוציא של פקעית הכליה, פעולה המעלה את הלחץ ההידרוסטטי בפקעית ולכן מפחיתה את קצב הסינון לתוך הנפרון. אותה פעולה גורמת לירידה בלחץ ההידרוסטטי בהמשך לעורקיק המוציא, במערכת הנימים שלתוכה נספגים בחזרה חומרים מהנפרון, ולכן לירידה בהתנגדות לספיגה חוזרת. בנוסף, אנגיוטנסין II מגרה את תאי דופן האבובית המקורבת להגביר ספיגה חוזרת של יוני נתרן. ספיגת הנתרן גורמת לעלייה בלחץ אוסמוטי ולכן לעלייה בספיגה חוזרת של מים.
[[קובץ:Water balance.svg|מרכז|ממוזער|500px|הגורמים המשפיעים על ספיגה חוזרת של מים מהכליות. איבוד מים גורם לעלייה באוסמולריות ולירידה בלחץ דם ונפחו. אוסמורצפטורים מגרים הפרשת הורמון נוגד השתנה שמגביר ספיגה חוזרת של מים מהצינור המאסף. ברורצפטורים מגרים את המערכת הסימפתטית והפרשת אנגיוטנסין II שגורמים לירידה בסינון לנפרון ולספיגה חוזרת מוגברת של יוני נתרן ומים מהאבובית המקורבת]]
{{-}}
השפעתו של אנגיוטנסין II על קצב הסינון נחשבת כפעולה שמשמרת את קצב הסינון בתגובה לבעיה כלשהי, ולא כפעולה המגבירה סינון.

[[אלדוסטרון]], המופרש מקליפת [[בלוטת יותרת הכליה|יותרת הכליה]] בהשפעת אנגיוטנסין II, גורם לעלייה בספיגה חוזרת של נתרן מהצינור המאסף. השפעתו על ספיגה חוזרת של מים מועטה.

=== Atrial natriuretic peptide (ANP){{כ|ימינה=כן}} ===
ANP הוא פפטיד המופרש מתאים בפרוזדורי ה[[לב האדם|לב]]. ANP מופרש בתגובה ללחץ מכני על התאים, כלומר בתגובה לעלייה בנפח הדם. מכיוון שכך, ומכיוון שהוא מעכב ספיגה חוזרת של נתרן ומים בצינור המאסף, נחשב ה-ANP כאנטגוניסט למערכות המגבירות ספיגה חוזרת של מים ונתרן.

=== מערכת סימפתטית ===
המערכת הסימפתטית מופעלת על ידי חיישנים המפוזרים ב[[מערכת הלב וכלי הדם]], כמו באזורי לחץ גבוה כגון בקשת [[אב העורקים]] וב[[עורק תרדמני]], או חיישנים באזורי לחץ נמוך כגון בכלי הדם שב[[ריאה|ריאות]]. הראשונים מושפעים יותר משינויים בלחץ הדם והאחרונים משינויים בנפח הדם.

עלייה בפעילות סימפתטית מתרחשת בתגובה לירידה בלחץ הדם או בנפח הדם, וגורמת להצרת עורקיקים שמפחיתה את קצב הסינון לנפרונים. באותה עת, גורמת המערכת להתגברות ספיגת נתרן מהאבובית המקורבת, לשחרור [[רנין]] וליצירת אנגיוטנסין II ואלדוסטרון.

ל[[אדרנלין]] ול[[נוראדרנלין]] השפעה דומה לזו של המערכת הסימפתטית.

עיקר כוחה של הפעילות הסימפתטית כרוך בהשראת תגובה מהירה לשינויים גדולים במאזן הנוזלים בגוף, כגון בעת דימום או, לחלופין, בהפחתת הפעילות הסימפתטית לאחר ארוחה עשירה בנוזלים. למערכת השפעה פחותה בוויסות המים בטווח זמן ארוך.

=== אינטגרציה של הגורמים המשפיעים על כמות המים בשתן ===
ריבוי המערכות המשפיעות על כמות המים המופרשת בשתן, מביא לכך שבמידה וישתנה רק קצב הסינון לכליות או רק קצב הספיגה החוזרת, יאוזן השינוי על ידי המערכות האחרות וכמות השתן לא תשתנה. באותה מידה, לפעילות חריגה של רק אחת מהמערכות ישנה השפעה מועטה על נפח הדם, שכן המערכות האחרות יפצו על הפעילות החריגה.

המערכות יחד מגלות רגישות רבה לשינויים בפרמטרים המנוטרים על ידן. כך, למשל, שינוי קטן בנפח הדם יגרום לשינוי גדול בתפוקת הלב, שינוי קטן בתפוקת הלב יגרום לשינוי גדול בלחץ הדם שישפיע על נפח השתן. המערכות מסוגלות לאזן ולשמר את נפח הדם בתגובה לכמויות שונות ואף גדולות של מים הנכנסים למערכת העיכול, למעט במקרה שכמות המים הנכנסת קטנה מדי.

== צמא ==
השליטה על משק המים בגוף אינה מסתכמת בקביעת נפח השתן. גם כניסת מים דרך מערכת העיכול נתונה להשפעה בעזרת מנגנון ה[[צמא]]. תחושת צמא היא תשוקה מודעת לשתיית מים.

אל מרכז הצמא שב[[מוח]], מגיעים גירויים מאוסמורצפטורים המנטרים את כמות המומסים שבפלזמת הדם וב[[נוזל מוחי שדרתי|נוזל המוחי שדרתי]]. אותם אוסמורצפטורים שמפעילים את שחרור הורמון נוגד השתנה, גורמים לתחושת צמא. מרכז הצמא מופעל גם על ידי ירידה בנפח הדם, עלייה ברמת אנגיוטנסין II ותחושת יובש ב[[פה]] וברירית ה[[ושט|וושט]]. מנגד, הרחבה של דפנות מערכת העיכול המעידה על כניסת מזון ומים, מדכאת את פעילות מרכז הצמא.

מכל הגורמים המשפיעים על פעילות מרכז הצמא, המשמעותית ביותר היא רמת האוסמולריות של הנוזל החוץ-תאי. די בשינוי של כאחוז וחצי באוסמולריות כדי לעורר תחושת צמא.

== לקריאה נוספת ==
<div style="direction: ltr;">
* Guyton AC, Hall JE. '''Textbook of Medical Physiology''', 9th Ed., W.B. Saunders Company, 1996
* Vander A, Sherman J, Luciano D. '''Human physiology''', 7th Ed., McGraw-Hill, 1998
* Thibodeau GA, Patton KT. '''Anatomy & Physiology''', 2nd Ed., Mosby-Year Book, 1993
</div>

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

== ביאורים ==
{{ביאורים}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:פיזיולוגיה]]
[[קטגוריה:מערכת השתן]]

[[de:Hypovolämie#Isovolämie, Normovolämie]]