השערת גולדבך החלשה

מתוך testwiki
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תבנית:פירוש נוסף תבנית:חומר רקע

גרף המציג את מספר הדרכים שבהן אפשר להציג מספרים אי־זוגיים עד מיליון כסכום של שלושה ראשוניים, ההשערה טוענת שגרף זה לעולם לא ייגע בציר ה־x (אחרי 5).

הגרסה החלשה של השערת גולדבך (נקראת גם השערת גולדבך האי־זוגית, השערת גולדבך המשולשת, בעיית שלושת הראשוניים והשערת גולדבך החלשה) היא משפט בתורת המספרים, שלפיו כל מספר אי־זוגי שגדול מ־5 הוא סכום של שלושה מספרים ראשוניים. ההשערה הופיעה בהתכתבות בין כריסטיאן גולדבך ללאונרד אוילר ב־1742, יחד עם השערת גולדבך הרגילה. ההתקדמות המהותית הראשונה לעבר הוכחת ההשערה נעשתה ב־1922 על ידי הארדי וליטלווד. ב־1937 הוכיח איוואן וינוגרדוב כי ההשערה מתקיימת עבור מספרים שגדולים מקבוע מסוים C. לאחר מכן מתמטיקאים רבים שיפרו את החסמים על הקבוע, עד שלבסוף ב־2013 הצליח הראלד הלפגוט לסגור את הפער בין החסם התאורטי לגבולות הבדיקה החישובית, ולהוכיח בכך את ההשערה.

השערת גולדבך החלשה נקראת כך כי קל להסיק אותה מהשערת גולדבך, שאומרת שכל מספר זוגי שגדול מ־2 הוא סכום של שני ראשוניים. למעשה השערת גולדבך שקולה לטענה שכל מספר טבעי שגדול מ־5 הוא סכום של 3 ראשוניים. מהשערת גולדבך החלשה נובע שכל מספר טבעי שגדול מ־7 הוא סכום של 4 ראשוניים.

קשר להשערות אחרות

השערת גולדבך החלשה נובעת מהשערת גולדבך הרגילה, האומרת שכל מספר זוגי שגדול מ־2 הוא סכום של שני ראשוניים. ואומנם אם n מספר אי־זוגי שגדול מ־5 אז n3 הוא מספר זוגי שגדול מ־2 ולכן אם השערת גולדבך תקפה אז n3=p+q עבור p ו־q ראשוניים ומכאן ש n=p+q+3.

באופן דומה קל להראות שהשערת גולדבך החלשה גוררת שכל מספר זוגי שגדול מ־6 הוא סכום של ארבעה ראשוניים (שהרי 8=2+2+2+2 וכל מספר זוגי שגדול יותר אפשר להציג בצורה 3+a כאשר a אי־זוגי שגדול מ־5).

הן הגרסה החלשה והן הגרסה החזקה של השערת גולדבך קשורות לקבוע שנירלמן, שהוא המספר k הקטן ביותר כך שכל מספר טבעי שגדול מ־1 הוא סכום של לא יותר מ־k ראשוניים. הקבוע נקרא על שם לב שנירלמן, שהוכיח (באמצעות צפיפות שנירלמן) שקיים קבוע כזה.תבנית:הערה לאחר הוכחתו של שנירלמן, מתמטיקאים רבים שיפרו את הקבוע. השערת גולדבך החלשה גוררת שקבוע שנירלמן לא עולה על 4. עד הוכחתו של הלפגוט החסם הטוב ביותר על קבוע שנירלמן היה 6 (טאו 2012תבנית:הערה) השערת גולדבך עצמה גוררת שקבוע שנירלמן שווה ל־3. ברור שקבוע שנירלמן לא יכול להיות קטן מ־3.

ישנה גרסה מעט חזקה יותר של השערת גולדבך החלשה, הטוענת כי כל מספר אי־זוגי שגדול מ־7 הוא סכום של 3 מספרים ראשוניים אי־זוגיים. הוכחתו של הלפגוט תקפה גם עבור גרסה זו.

היסטוריה

המכתב ששלח גולדבך לאוילר שעל בסיסו נוסחה ההשערה בשנת 1742
לאונרד אוילר

תבנית:תמונות מרובות

קובץ:I vinogradov.jpg
איוואן וינוגרדוב, הוכיח ב־1937 שההשערה תקפה למספרים גדולים מספיק ללא הנחות נוספות תבנית:תמונה להחלפה
הראלד הלפגוט, השלים בשנת 2013 את הוכחת ההשערה

ניסוח ההשערה

מקור הטענה במכתב ששלח כריסטיאן גולדבך ללאונרד אוילר ב־1742, ובו הועלתה האפשרות שניתן לכתוב כל מספר שלם כסכום של שלושה מספרים ראשוניים (לרבות, במשתמע, המספר 1, שבדרך כלל אינו נחשב ראשוני). במכתב התשובה ציטט אוילר השערה אחרת של גולדבך, שעל־פי ניסוחה המקובל היום, ניתן להציג כל מספר זוגי כסכום של שני מספרים ראשוניים אי־זוגיים. הגרסה החלשה נובעת מהשערת גולדבך, משום שאפשר לכתוב כל מספר אי־זוגי כסכום של הראשוני 3 ועוד מספר זוגי.

הבעיה תוארה על ידי אדמונד לנדאו ב־1912 כ"בלתי ניתנת להשגה".תבנית:הערה ב־1925 נשא לנדאו בירושלים הרצאה תמציתית בנושא זה לרגל פתיחת מכון איינשטיין למתמטיקה באוניברסיטה העברית.תבנית:הערה

הוכחת ההשערה למספרים גדולים בהינתן השערת רימן המוכללת

ב־1922 הוכיחו הארדי וליטלווד שאם מניחים את השערת רימן המוכללת, אפשר להציג כל מספר אי־זוגי גדול מספיק כסכום של שלושה ראשוניים.תבנית:הערה ההוכחה של הארדי וליטלווד לא נתנה חסם מפורש למספר שממנו ההשערה נכונה. עם זאת ניתוח מאוחר יותר של הוכחתם מניב את החסם 1.241050.תבנית:הערה

הוכחת ההשערה למספרים גדולים ללא תנאים

איוואן וינוגרדוב הצליח להסיר את הנחת השערת רימן המוכללת ב־1937.תבנית:הערהתבנית:הערה ההוכחה של וינוגרדוב לא נתנה חסם לערך שאחריו ההשערה נכונה. תלמידו של וינוגרדוב, קונסטנטין בורוזדקין (Borozdkin), הצליח לתת כזה חסם ב־1939.תבנית:הערה החסם עמד על eee41.96.

שיפור החסם על המספר ממנו ההשערה נכונה

ב־1956 שיפר בורוזדקין את הערך ל ee16.038.תבנית:הערה החסם שופר ל־ee11.5033.331043000תבנית:כ (Chen-Wang, 1989)תבנית:הערה ושוב ל־ee9.7156107193תבנית:כ (Chen-Wang, 1996).תבנית:הערה ב־2002 שופר החסם ל־e31002101346תבנית:כ על ידי Liu-Wang,תבנית:הערה אולם הפער בין מספר זה לבין המספר הגדול ביותר שנבדק עד כה נותר גדול.

הוכחת ההשערה בהינתן השערת רימן המוכללת

ב־1997 הצליחו דשוילארס, אפינגר, רילה וזינובייב לסגור את הפער אם מניחים את השערת רימן המוכללת:תבנית:הערה זינובייב הוריד את החסם ל1020 (בהנחת השערת רימן).תבנית:הערה לאחר מכן דשוילארס ורילה בדקו בעזרת מחשב את השערת גולדבך הרגילה עד 1013 וארבעתם הסיקו מהבדיקה הזאת (שוב בהנחת השערת רימן) את נכונות השערת גולדבך החלשה עד 1020. בשנת 1998 חזר Yannick Saouter על הסקת נכונות השערת גולדבך החלשה עד 1020 ללא שימוש בהשערת רימן.

הוכחת ההשערה

בשנים 2012 ו־2013 הוכיח הראלד הלפגוט את השערת גולדבך החלשה בשלושה מאמרים. ההוכחה התבססה בין היתר על חישוב שביצע יחד עם פלאט באותו הזמן.

שני המאמרים הראשונים הוקדשו לשיפור החסמים הנחוצים להוכחה.תבנית:הערהתבנית:הערה מאמרים אלו לא התבססו על השערת רימן. שיפור החסמים התאפשר בין היתר בזכות בדיקה ממוחשבת של השערת רימן המוכללת (עבור מספר סופי של פונקציות זטא) עד לגובה מסוים במישור המרוכב.תבנית:הערה בשנת 2013 בדקו הלפגוט ופלאט את תקפותה של השערת גולדבך החלשה עד 1030.תבנית:הערה הם השתמשו בשיטה דומה לשיטתו של Saouter לבדיקה של השערת גולדבך החלשה עד 1020. במאמר האחרוןתבנית:הערה הוכיח הלפגוט את ההשערה למספרים שגדולים מ־1029 (בגרסה של המאמר מ-2014 החסם שופר ל 1027) ללא הנחת השערת רימן המוכללת, ובכך סגר את ההשערה באופן מלא. בנספח למאמר זה מתאר הלפגוט שיטה נוספת לבדיקת ההשערה עד 1027. שיטה זו התבססה על מאמר חישובי אחרתבנית:הערה של פלאט שנכתב באותו הזמן.תבנית:הערה

טבלה עם תוצאות היסטוריות

להלן טבלה המסכמת את התוצאות המיטביות הנוגעות לבעיה במהלך השנים. הטבלה מבוססת על סקירה היסטורית בספרו של הלפגוט. ייתכנו תוצאת היסטוריות שלא מופיעות בה.

מקרא

שנה קבוע C ממנו הוכחה ההשערה בכלים אנליטיים קבוע C עד אליו נבדקה ההשערה על ידי חישוב ועל ידי הערכות עלֹ התפלגות הראשוניים קבוע M עד אליו נבדקה השערת גולדבך הרגילה חסם מלעיל על קבוע שנירלמן
1855 𝟏𝟎𝟔תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟒תבנית:הערה
1896 106 𝟏𝟎𝟒תבנית:הערה
1922 ;<;𝟏.𝟐𝟒𝟏𝟎𝟓𝟎תבנית:הערה 106 104 𝟏𝟓𝟏תבנית:הערה
1926 ; <; 𝟏𝟎𝟑𝟐תבנית:הערה 106 104 𝟗𝟏
1933 ;<;1032 106 104 <; 91
1937 <;תבנית:הערה 1032 106 104 <;91
1939 <; 𝐞𝐞𝐞𝟒𝟏.𝟗𝟔𝟏𝟎𝟏𝟎𝟏𝟎𝟏𝟕.𝟖𝟔;תבנית:הערה1032 106 104 <;𝟏𝟎𝟏𝟎𝟏𝟕.𝟖𝟕; 91
1940 <;eee41.9610101017.86; 1032 𝟏𝟎𝟕תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟓תבנית:הערה <; 101017.87; 𝟖𝟖
1952 <;eee41.9610101017.86; 1032 107תבנית:הערה 105תבנית:הערה <; 101017.87; 𝟑𝟕תבנית:הערה
1956 <;𝐞𝐞𝟏𝟔.𝟎𝟑𝟖𝟖𝟏𝟎𝟒,𝟎𝟎𝟖,𝟔𝟓𝟗; 1032 107 105 <; 𝟓𝟏𝟓𝟏𝟓𝟏𝟑; 37
1964 <;ee16.0388104,008,659; 1032 𝟏.𝟖𝟏𝟎𝟖תבנית:הערה 𝟑.𝟑𝟏𝟎𝟕תבנית:הערה <; 𝟓𝟏𝟓𝟏𝟓𝟏𝟏; 𝟑𝟓
1965 <;ee16.0388104,008,659; 1032 𝟔𝟏𝟎𝟖תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟖תבנית:הערה <; 5151511; 𝟑𝟒
1969 <;ee16.0388104,008,659; 1032 6108 108 𝟔𝟏𝟎𝟗תבנית:הערה; 5151511; 34
1972 <;ee16.0388104,008,659; 1032 6108 108 𝟏𝟏𝟓תבנית:הערה; 34
1975 <;ee16.0388104,008,659; 1032 6108 108 𝟓𝟓תבנית:הערה; 34
1976 <;ee16.0388104,008,659; 1032 𝟏.𝟔𝟓𝟏𝟎𝟏𝟐תבנית:הערה; 𝟐.𝟔𝟗𝟏𝟎𝟏𝟐תבנית:הערה 108 55; 𝟔תבנית:הערה
1977 <;ee16.0388104,008,659; 1032 1.651012; 2.691012 108 𝟐𝟕,תבנית:הערה𝟐𝟔תבנית:הערה; 6
1983 <;ee16.0388104,008,659; 1032 1.651012; 2.691012 108 𝟏𝟗תבנית:הערה; 6
1989 𝐞𝐞𝟏𝟏.𝟓𝟎𝟑𝟑.𝟑𝟑𝟏𝟎𝟒𝟑𝟎𝟎𝟎;תבנית:הערה 1032 𝟑.𝟑𝟏𝟏𝟎𝟏𝟒תבנית:הערה; 𝟑.𝟑𝟏𝟏𝟎𝟏𝟔תבנית:הערה 𝟐𝟏𝟎𝟏𝟎תבנית:הערה 19; 6
1993

ee11.5033.331043000; 𝐞𝟏𝟏𝟒𝟑.𝟐𝟒𝟏𝟎𝟒𝟗;תבנית:הערה 1032

𝟔.𝟔𝟑𝟏𝟎𝟏𝟓תבנית:הערה; 𝟕.𝟓𝟖𝟏𝟎𝟏𝟖תבנית:הערה 𝟒𝟏𝟎𝟏𝟏תבנית:הערה 19; 𝟓
1995

ee11.5033.331043000; e1143.241049; 1032

6.631015; 7.581018 41011 𝟕תבנית:הערה; 5
1996 𝐞𝐞𝟗.𝟕𝟏𝟓𝟔𝟏𝟎𝟕𝟏𝟗𝟑;תבנית:הערה e1143.241049; 1032 6.631015; 7.581018 41011 7; 5
1997 ee9.7156107193; 𝟏𝟎𝟐𝟎תבנית:הערה 𝟏.𝟔𝟓𝟏𝟎𝟏𝟕;תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟐𝟎תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟏𝟑תבנית:הערה 7; 𝟒
1998 ee9.7156107193; 1020 𝟏𝟎𝟐𝟎תבנית:הערה; 𝟐𝟏𝟎𝟐𝟑תבנית:הערה 𝟏𝟎𝟏𝟒תבנית:הערה 7; 4
2001 ee9.7156107193; 1020 1020; 𝟐.𝟕𝟏𝟎𝟐𝟒תבנית:הערה 𝟒𝟏𝟎𝟏𝟒תבנית:הערה 7; 4
2002 𝐞𝟑𝟏𝟎𝟎𝟐𝟏𝟎𝟏𝟑𝟒𝟔;תבנית:הערה 1020 1020; 2.71024 41014 7; 4
2003 e31002101346; 1020 𝟖.𝟑𝟕𝟏𝟎𝟐𝟔תבנית:הערה; 41014 7; 4
2012 e31002101346; 1020 𝟓.𝟗𝟏𝟎𝟐𝟗תבנית:הערה; 𝟖.𝟗𝟏𝟎𝟑𝟏תבנית:הערה 𝟒𝟏𝟎𝟏𝟖תבנית:הערה 𝟔תבנית:הערה; 4
2013 𝟏𝟎𝟐𝟗; 1020 𝟖.𝟖𝟕𝟏𝟎𝟑𝟎תבנית:הערה; 8.91031 41018 𝟒
סוף 2013 𝟏𝟎𝟐𝟕; 1020 8.871030; 8.91031 41018 4

גרפים

הגרפים הבאים מסכמים את התוצאות שבטבלה:

ההיסטוריה של הוכחת ההשערה ללא הנחת השערת רימן
ההיסטוריה של הוכחת ההשערה בהנחת השערת רימן המוכללת

רעיון ההוכחה

ההוכחה של הלפגוט, כמו גם כמעט כל ההוכחות החלקיות הקודמות, מבוססת על השיטה הבאה: בוחרים פונקציית משקל על הטבעיים w(n) ומנסים לשערך את הסכום f(n)=p+q+l=nw(p)w(q)w(l) כאשר p+q+l=n ו־p,q,l ראשוניים. כדי להראות ש n הוא סכום של 3 ראשוניים די להראות ש f(n)>0. שיטת השערוך מבוססת על טור פורייה. התוצאה המתקבלת היא מהצורה f(n)=g(n)+r(n) כאשר g(n) היא פונקציה מפורשת כלשהי ו־r(n) הוא איבר השגיאה החסום על ידי פונקציה מפורשת h(n). מכאן שהשערת גולדבך נכונה כאשר g(n)>h(n). מוכיחים שזה קורה עבור n>C אי־זוגי כאשר C קבוע מסוים ואז בודקים את ההשערה עד C.

החלק העמוק והמרכזי בהוכחה הוא השיערוך של f(n) בעוד שבדיקת ההשערה עד C היא משימה חישובית ביסודה. עם זאת שני החלקים דרשו הן רעיונות מתמטיים והן חישוב מסיבי בעזרת מחשב.

שיטות להוכחת ההשערה למספרים גדולים

ההוכחה של הרדי וליטלווד

תבנית:ערך מורחב

אנימציה המדגימה את יישום שיטת המעגל של הארדי וליטלווד במקרה זה. באנימציה רואים את המעגל מכוסה בסדרת קשתות סביב שורשי היחידה ההולכות והופכות צרות יותר. אפשר לעצור תהליך זה בנקודה מסוימת ולקרוא לקשתות לפני נקודה זאת גדולות וּלאלה שאחריה קטנות. הוכחת שאינן מתבססות על השערת רימן, מבוססות על חלוקה כזאת.

השיטה לשערוך f(n) נקראת שיטת המעגל של הארדי וליטלווד. היא מבוססת על שערוך של טור החזקות α(z):=f(n)zn על מעגל היחידה במישור המרוכב. קל לראות ש α(z):=β(z)3 כאשר β(z)=p is primew(p)zp לכן די לשערך את β על מעגל היחידה. למעשה עובדים עם גרסאות של הפונקציה β שבהן הסכום הוא לא רק על ראשוניים אלא עלֹ מחלקה רחבה יותר של מספרים, למשל חֲזקות של ראשוניים. שערוך של גרסאות אלה יוביל לשערוך מספר הדרכים (המשוקלל) שבהן ניתן להציג מספר כסכום של 3 מספרים מהמחלקה המתאימה. אז נותר להוכיח שהתרומה של המספרים שאינם ראשוניים זניחה.

ההוכחה המקורית של הארדי וליטלווד התבססה על ניתוח של הערך של β בשורשי יחידה. ניתוח זה מצריך ידע על התפלגות ראשוניים בסדרות חשבוניות. השערת רימן המוכללת נותנת ידע כזה. למעשה יש צורך בהשערת רימן הקאלסית ובהשערת רימן המוכללת עבור פונקציות זטא של דדקינד עבור הרחבות ציקלוטומיות של . לפי משפט הקירוב של דיריכלה ניתן לכסות את מעגל היחידה בקשתות שמרכזיהן הם שורשי יחידה ורדיוסיהן הם כאחד חלקי סדר השורש בריבוע. בהתבסס עלֹ זה הצליחו הארדי וליטלווד להרחיב את השערוך של β לכל מעגל היחידה.

ההוכחה של וינוגרדוב

תחומים שבהם הוכח שפונקציית זטא של רימן לא מתאפסת. בהוכחתו של וינוגרדוב ובהוכחות שבאו אחריה החליפו תוצאות אודות תחומים כאלה את השערת רימן המוכללת.

הרעיון בהוכחה של וינוגרדוב היה לחלק את השערוך לשני חלקים:

  • שערוך β סביב שורשי יחידה ממעלה נמוכה. קשתות אלה נקראות "הקשתות גדולות" ואיחודן מסומן בדרך כלל ב 𝔐.
  • שערוך β בשאר הנקודות. קבוצת נקודות אלו נקראת "הקשתות הקטנות" ומסומנת בדרך כלל ב־𝔪.

וינוגרדוב מצא דרך אחרת להתמודד עם הקשתות הקטנות, המבוססת על שיטות נפה. כיוון שמספר הקשתות הגדולות סופי, נדרש שערוך פחות מדויק עבורן. לכן ניתן להחליף את השערת רימן המוכללת במשפטים אודות אי־התאפסות של פונקציות זטא (של רימן ושל דדקינד) באזורים מסוימים במישור המרוכב.

ההוכחה המקורית של וינוגרדוב הסתמכה על תופעת דורינג–הילבורן (Deuring–Heilbronn phenomenon), לפיה קיום של אפס המהווה דוגמה נגדית להשערת רימן המוכללת מבטיח אי־התאפסות של פונקציות זטה מסוימות בתחומים מסוימים. כך שאפשר לחלק את ההוכחה לשני מקרים:

  • אם השערת רימן המוכללת נכונה, אז משתמשים בהוכחה של הארדי וליטלווד.
  • אם השערת רימן המוכללת איננה נכונה, אז משתמשים באפס α המהווה דוגמה נגדית להשערת רימן המוכללת כדי לקבל תחומי אי־התאפסות של פונקציות זטה שבהם משתמשים כדי לחסום את התרומה של הקשתות הגדולות.

החיסרון בשיטה זאת, הוא שאין דרך לדעת איפה נמצא α ולכן תחומי האי־התאפסות אינם מפורשים. זאת הסיבה שהוכחה זו אינה נותנת חסם על המקום שממנו השערת גולדבך החלשה מתקיימת.

הוכחות מאוחרות יותר

בהוכחות מאוחרות יותר הוחלף השימוש בתופעת דורינג–הילבורן במשפטים אחרים הנותנים תחומים מפורשים של אי־התאפסות, ולכן הן נותנות חסמים מפורשים (אם כי גבוהים מאוד).

אחד החידושים בהוכחה של הלפגוט היא שבהוכחתו הוא משתמש, בנוסף לאֲזורי האי־התאפסות שהשתמשו בהם בהכחות הקודמות גם בעובדה שלפונקציית זטא אין אפסים לא טריוויאליים מחוץ לישר הקריטי בעלי ערך מדומה קטן (בערכו המוחלט) מקבוע מסוים (סדר גודל של 108; עבור כ־105 פונקציות זטא שונות). בדיקה של אי־התאפסות זו התבצעה בשנת 2011 על ידי פלאט בעזרת מחשב. בהתבסס על כך הצליח הלפגוט לשפר את החסמים על הקשתות גדולות. כמו כן הלפגוט שיפר את החסמים על הקשתות הקטנות.

שיטות לבדיקת ההשערה למספרים קטנים

המספרים שעד אֲליהם צריך לבדוק את השערת גולדבך הם גדולים למדי (C=1027 בהוכחה של הלפגוט). לא ניתן לעבור על כמות כזאת של מספרים במחשב מודרני בהשקעה סבירה. קשה עוד יותר לבצע חישוב לא טריוויאלי כלשהו בשבילם. לכן אסטרטגיית הבדיקה צריכה להיות מתוחכמת יותר:

בשלב הראשון מבצעים בדיקה של השערת גולדבך הרגילה עד למספר גדול יחסית M. בדיקה זאת מתבצעת על ידי גרסאות של נפת ארטוסתנס. השיא הנוכחי הושג ב־2013 על ידי אוליברה, סילבה הרצוג ופראד ועומד על M=41018.

כדי להסיק את השערת גולדבך החלשה עד קבוע C די להראות שההפרש המקסימלי בין שני ראשוניים עוקבים עד C קטן מ M. מכאן יש שתי גישות:

  • אם מניחים את השערת רימן קל יחסית לקבל תוצאה כזאת עבור C מסדר גודל קרוב ל־M2. בשביל M ו־C מסוימים די לבדוק את השערת רימן עד לגובה מסוים במישור המרוכב. עבור M ו־C בהוכחה של הלפגוט, הגובה שעד אליו צריך לבדוק את השערת רימן הוא כ־1010. ניתן לבצע זאת באמצעות מחשב וזאת הייתה אחת הדרכים שבהן השתמש הלפגוט בהוכחתו.
אם מניחים השערות חזקות בנוגע לפערים בין שני ראשוניים עוקבים אז ניתן להסתפק בערכים קטנים יותר של M כדי להבטיח את תקפות ההשערה עד קבוע שגדול בהרבה מ־C. לדוגמה השערה מרחיקת לכת של Firoozbakht גוררת שאם השערת גולדבך נכונה עד M אז השערת גולדבך החלשה נכונה עד eM. לכן כבר ב־1989 הערך שעד אליו נבדקה השערת גולדבך היה מספיק (בהנחת השערת Firoozbakht) כדי להבטיח את נכונותה של השערת גולדבך החלשה עד לערך ממנו הוכחה.
  • גישה נוספת היא למצוא באופן מפורש סדרה של ראשוניים שההפרש בין שני איברים עוקבים שלה קטן מ־M. בשביל זה ניתן להגריל מספרים בסדרי הגודל המבוקשים ולבדוק את ראשוניותם.
לפי משפט המספרים הראשוניים סביר להניח שמספר המספרים שצריך להגריל גדול רק פי log(C) ממספר הראשוניים שצריך למצוא, כלומר בסך־הכול log(C)CM.
אמנם מאז 2002 ניתן, במבחן AKS לראשוניות, לבדוק את ראשוניותו של מספר בזמן פולינומי במספר הספרות, אך עדיין מדובר באלגוריתם איטי למדי ולא פרקטי במקרה זה. אולם ניתן להגריל מספרים מסוג מסוים שקל יותר לבדוק את ראשוניותם. הסוג שנבחר על ידי הלפגוט ופלאט הם מספרי פרות (Proth number). מספר פרות הוא מספר מהסוג k2n+1 כאשר k<2n. בזכות משפט פרות קל מאוד לבדוק את הראשוניות של מספר כזה.

אמינות החישובים

ההוכחה התבססה בין היתר על חישוב מסיבי בעזרת מחשב. כך שבנוסף לשאלות רגילות הנוגעות לאמינות הטיעונים והתוכנה הנבחנות בכלים הרגילים של ביקורת עמיתים וקבלה על ידי הקהילה, עלתה גם שאלת אמינות החישוב עצמו ורגישותו לטעויות חומרה. הסבירות שמחשב יטעה בחישוב נמוכה מאוד אך לא אפסית. לכן כשמבצעים כמות גדולה כל כך של חישובים טעויות כאלה קורות.

הלפגוט נדרש לשאלה זאת, ולכן בחר להסתמך על חישובים שהתבצעו פעמיים, ובמקרה (הנדיר) שהניבו תוצאות שונות נבדקו פעם שלישית. כמו כן הוא העדיף חישוב שהתבצע על ידי מחשב על מאשר על ידי חישוב מבוזר במחשבים רגילים. הוא מצא שבעוד שבמחשבים רגילים היו מספר מקרים של תוצאת שלא התאימו זו לזו, ההתאמה במחשבי העל הייתה מושלמת.תבנית:הערה

באופן כללי, סיבה מרכזית לטעויות חומרה היא הקרינה קוסמית. קל יותר להגן על מחשב על אחד מקרינה קוסמית מאשר על מספר רב של מחשבים רגילים. כמו כן, ככל שכל טרנזיסטור קטן יותר ומהיר יותר (כמו במחשבי-על) הסבירות לטעות בחישוב בודד נמוכה יותר.תבנית:הערה

תיאור סכמתי של ההוכחה

תבנית:תרשים זרימה להוכחות השערת גולדבך החלשה

לקריאה נוספת

הערות שוליים

תבנית:הערות שוליים